"הסינים חושבים שהיהודים הם העם הכי חכם בעולם", אמרה ויקי, המדריכה שלי בביג'ין, בירת סין.
"אבל אנחנו, הסינים, מקום שני", היא אמרה בגאווה. ומה שאני שמעתי וחשבתי עליו הוא כמה גם אנחנו והסינים בעצם דומים, שואבים מאותם מקורות, מקדשים ערכים דומים בסך הכל, ואחרי שבוע של מפגש אינטנסיבי עם הבירה הסינית גם הבנתי כמה כל אותן הדילמות, הדברים המעסיקים את האנשים באופן פרטי, ביום יום, דומים בין כאן ושם. רב הדומה גם בין הסינים והישראלים, כמה לא מפתיע, הרי אני מאמין כל כך בקונספט הזה הרבה מעבר למקום הקטן שלנו על הכדור הזה.
אחת השאלות הראשונות ששאלתי את ויקי הייתה על דת, ודתות בכלל, בסין. אין עוד דת, באופן מסודר, במדינה. רשמית אנשים עדיין רשומים לדתות הגדולות, היא מספרת, אבל אין יותר עבודה דתית במדינה, למעט מיעוט זניח לחלוטין שעדיין מקיים פולחן דתי, באמת משהו שולי לחלוטין, אולי 40-30 מיליון אנשים…
מצד שני, ויקי סיפרה על הדתות הקיימות במדינה, באופן רשמי, ואחת הדתות הגדולות היא האיסלאם. ובדיוק אז עברנו ליד מסעדה של מוסלמים. "יש לכם מוסלמים שם בישראל?" ויקי שאלה, ואני חייכתי לעצמי. "כן, יש", אמרתי לה.
"הרחובות יהיו מלוכלכים", "האנשים ינסו לגנוב ממך בדוחק הגדול", "אנשים ירקו ברחובות ולא ממש יתאמצו לשלוט בפעולות הגוף הטבעיות שלהם", "האיכות הסינית מפוקפקת" – הכל פייק. סטיגמות. דברים שחשבתי על סין, דברים שסיפרו לי על סין, תמונות שתולות בראשי שאיתן הגעתי לביג׳ין. המציאות, כמו שאני לומד פעם אחר פעם כשאני מגיע למקומות חדשים, שונה. זה נכון שראיתי מעט, לא ראיתי את "סין", לא ראיתי אפילו 1% מבייג'ין, אבל ראיתי מה שראיתי, ראיתי את הכבישים, הרחובות, נסעתי שעתיים לכל כיוון בין אתרים בתוך העיר (בכל זאת, 40 מיליון תושבים) והסתכלתי כל העת לכל הכיוונים. פגשתי בייג'ין נקייה, מפוארת, מרשימה, עוצמתית.
שאלתי את ויקי אם רק הרחובות המרכזיים נקיים ככה, יפים ואלגנטיים, ומה יקרה אם נלך לרבעי המגורים הרחוקים יותר, ל״סתם רחובות״. ויקי חייכה ואמרה בביטחון שבכל מקום נקי, העיר שמורה ומתוחזקות באופן מוקפד. ובייג׳ין, צריך לומר, עוד פחות אלגנטית ומודרנית משנחאי, אשר אפילו גדולה מבייג׳ין (במספר התושבים ולא בגודלה הפיזי). זה כי בייג׳ין היא מרכז תרבותי ופוליטי, אבל שנחאי המרכז המסחרי והכלכלי.
וככה הגענו לעוד ועוד תחומים ונקודות ממשק בין החברות, הישראלית והסינית. בסין, למשל, לומדים המון. ביסודי עוד מרחמים על הילדים, הם לומדים רק בין שמונה בבוקר לארבע או חמש אחר הצהריים (ויש הרבה ביקורת ציבורית על כך, מסתבר), אבל בלימודים הגבוהים של התיכון זה כבר מסתדר, מתחילים בשבע ומסיימים את יום הלימודים בסביבות השעה עשר בערב. פעם בשבוע או שבועיים מקלים על הילדים והם מסיימים בתשע.
״אבל… אין לילדים חיים…״ אמרתי.
״כן…״ הגיבה ויקי בחיוך, ״אלו החיים שלהם, הם ממוקדים יותר״.
מפה לשם דיברנו גם על אהבה. בתיכון אין ממש זמן לאהבה ובילויים, אפשר להבין… אבל מתישהו זה קורה, אי אפשר למנוע את זה.
הסינים, מסתבר, מתערבים באהבה. אם הילדים לא מסתדרים לבד כמה שנים, ולא מצאו בני זוג צ׳יק צ׳אק בעצמם (למרות שעד גיל מאוחר אין להם כמעט חברים וחיי חברה בגלל עומס הלימודים), ההורים נפגשים בפארק הגדול של בייג׳ין בסוף השבוע, ומחפשים זיווגים בשוק הגדול של הפנויים והפנויות. כל הורה יושב עם שלט ובו פרטי הבן/בת, ללא תמונה, ומציג את מרכולתו לראווה. קודם שהפרטים הטכניים יתאימו – גיל, מקצוע, האם יש נכס בביג׳ין או אין… אם הכל מסתדר ההורים מדברים ביניהם והילדים ייפגשו. הם לא חייבים להתחתן, אבל סידרו להם דייט ראשון.
מצד שני, יש בסין בעיה קשה מאד של גברים בודדים. תוצאה של מדיניות הילד היחיד אשר הייתה נהוגה במדינה מאז 1980 ועד ממש לאחרונה. 35 שנים, דור ומעלה מכך, של ילד יחיד הביאו את המוני בית סין להפיל בנות ולשמור ככל הניתן רק על הבנים, כדי ששם המשפחה יישמר וכי בנים עוזרים יותר לפרנס את המשפחה.
למרות איסור ממשלתי חמור לומר להורים מה מין הילוד – הם ידעו, באמצעים פרימיטיביים יותר ופחות (בכל כפר קנו מכשירי x-ray מחתרתיים) והפילו את הבנות. אחרי דור שלם כזה מסתובבים בכל רחבי סין גדודים של בנים ללא בנות זוג, ולבנות יש מבחר כמעט אין סופי. מאידך, מספרת ויקי, הגברים פשוט יוצאים מדעתם, מתחרפנים, משוגעים על כל הראש, וזו בעיה חברתית עצומה ולא ניתנת לפיתרון, לפחות לא באמצעים קונבנציונאליים. בסין כבר מוכר המושג ״נשים ויאטנמיות״, כי התופעה הבולטת היום היא של גברים הנוסעים לויאטנם השכנה, "קונים" לעצמם בסכום כמעט מצחיק אישה, ומתחילים לחיות ולהקים משפחות.
ואני חשבתי לעצמי, כאשר מתערבים בתהליכי הטבע יש תוצאות, גם אם זה בישראל (שידוכים יש גם בישראל) וגם אם זה בסין.
