אירוע הירי אתמול (שבת) בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג הוא ההתפרצות האנטישמית החמורה ביותר שחוותה הקהילה היהודית בארצות הברית בעשורים האחרונים. בקהילה של מעל שישה מיליון יהודים, הריכוז היהודי הגדול ביותר מחוץ למדינת ישראל, ישנם תנאים היסטוריים חסרי תקדים של שלווה יחסית, התמקמות חברתית ושגשוג כלכלי. אבל הטבח הנורא והקשה הזה לא רק רצח את אחד עשר המתפללים בבית הכנסת בפיטסבורג. הוא גם התממשות של כל הפחדים שהקהילה חווה בשנתיים האחרונות, מאז עלייתו לשלטון של הנשיא טראמפ. הטבח הזה עירער את הביטחון שהיה ליהודי ארצות הברית בכך שהאנטישמיות, גם אם נוכחת, כבר לא מהווה כוח שצריך לעצב את חייהם ואת חיי קהילותיהם.

כוחות הצלה ואנשי תקשורת מחוץ לבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, שבת, 27 באוקטובר 2018 (AP Photo/Gene J. Puskar)

לרוב היהודים האמריקאים, האנטישמיות הייתה במשך שנים משהו כזה שזקני הקהילה מדברים עליו שוב ושוב. משהו בסגנון "אם לא תאכל יבוא שוטר", שנאמר בדרך כלל כחלק מניסיון להשאיר אותם מחויבים לקהילה או לישראל. גם אירועים ממשיים של אנטישמיות בהם נתקלו או עליהם קראו הודחקו או טושטשו. בעת עריכת ראיונות לאחרונה לסדרת כתבות על יהדות צפון אמריקה, כל המרואיינים אמרו שהאנטישמיות לא מאוד נוכחת בחייהם כי הם חיים במדינות "כחולות" (עם רוב דמוקרטי) ולכן הנושא רחוק מהם. פיטסבורג היא עיר כחולה במדינת פנסילבניה ה"מתנדנדת". יש לה מושל דמוקרטי אך בבחירות האחרונות טראמפ זכה בה ברוב זעיר. זהו לא מעוז רפובליקני, שמרני, עם נטיות לתמיכה בלאומנות לבנה. ועדיין. בית כנסת הותקף כשהיורה צועק "כל היהודים חייבים למות".

לרוב היהודים האמריקאים, האנטישמיות הייתה במשך שנים משהו כזה שזקני הקהילה מדברים עליו שוב ושוב. משהו בסגנון "אם לא תאכל יבוא שוטר", שנאמר בדרך כלל כחלק מניסיון להשאיר אותם מחויבים לקהילה או לישראל

כששואלים צעירים יהודים ליברליים האם נחשפו לאנטישמיות, רובם יגידו שלא, אבל יספרו לך על זריקת "קוורטר" (רבע דולר – מ.ה) על הרצפה לידם כי זה "ידוע שיהודים אוהבים כל כך כסף שאם הם רואים כסף זרוק על הרצפה הם חייבים לרדוף אחריו". פעם שמעתי מצעירה יהודייה שמשפחתה חיה באזור "חגורת התנ"ך" (חבל ארץ בדרום ארצות הברית המאופיין באוכלוסייה נוצרית דתית ושמרנית) והיא ואחיותיה היו היהודיות היחידות בבית בספר, דוגמא מובהקת לעניין זה. היא סיפרה שפעם אחת מחברותיה לכיתה שאלה אותה אם היא משייפת את הקרניים. כשהיא לא הבינה את השאלה אמרה אחת הבנות: "אבל את יהודיה, אמורים להיות לך קרניים וזנב, כמו לשד. אז איך העלמת אותם?". אותה יהודייה סיווגה את האירוע כ"בורוּת", משהו שנעשה מ"חוסר הכרות". היא לא רצתה להכיר בכך שזוהי אנטישמיות עמוקה וקדומה.

אז למה האנטישמיות כל כך קשה לעיכול לקהילה היהודית, במיוחד הצעירה והמתקדמת יותר? בשביל להבין את זה צריך להבין שהיהודים הם סתם עוד מיעוט בתוך הציבוריות האמריקאית המורכבת מהרבה קהילות רופפות למדי של מיעוטים. ואם כבר מיעוט, הרבה יותר קל להיות יהודים מאשר ילידים (אינדיאנים), שחורים או היספנים. דרך אגב, זה עדיין נכון. יהודים הם לרוב במעמד סוציו אקונומי בינוני ומעלה כשעל-פי נתוני מכון המחקר פיו, 25% ממשקי הבית היהודים בארצות הברית מרוויחים מעל 150,000 דולר בשנה, לעומת 8% ממשקי הבית הכלליים. היהודים נוכחים מאוד בתקשורת, בעסקים ובתרבות. אבל כפי שאנחנו יודעים, אנטישמיות היגרה גם היא מאירופה.

לירי אמש בפיטסבורג יש רקע. הפגנת נאו נאצים בארצות הברית (AP Photo/David Goldman)

בעבר, היא באה לידי ביטוי בעיקר באפליה ממוסדת יותר או פחות, מהסוג שיהודים היו רגילים אליה: קשה יותר להתקבל לאוניברסיטה, לא תתקבל לחברות בכל מיני מועדונים עסקיים, באיזשהו שלב תיתקל בתקרת זכוכית במקום העבודה וגם בפוליטיקה לא יהיה לך קל. אבל למרות כל אלו, פוגרומים לא היו.

בעשרים שנה האחרונות בעוד יהודי צרפת מותקפים לא מעט, היו רק ארבעה אירועים בהם מוסדות יהודיים הותקפו. על-פי הגו'איש טלגרף, האירועים היו: הירי מחוץ ל-JCC בלוס אנג'לס ב-1999, הירי בפדרציה היהודית בסיאטל ב-2006 (האירוע היחיד שבוצע על ידי מוסלמי ולא על ידי ניאו-נאצי), הירי במוזיאון השואה בוושינגטון ב-2009, והירי ב-JCC באוברלנד פארק ב-2014. במציאות כזו, באמת יותר קשה להאמין שאנטישמיות עודנה מהווה גורם שמשפיע ומעצב את החיים היהודיים בארצות הברית.

הקהילה היהודית בצפון אמריקה נוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-18 ובשל שילוב של נסיבות הלכה וגדלה עד שהחליפה את פולין ואת מזרח אירופה במרכזיותה. אחת הנסיבות המרכזיות הייתה השואה. בנוסף לכך, בניגוד למדינות אירופה, מדינות לאום המבוססות על אתניות מסוימת ועל הבניה של תרבות מונוליטית יחסית, בארצות הברית הלאום הוא כלל האזרחים. זוהי מדינה שקלטה מהגרים מכל מקום בעולם ולא צמחה מעם אחד, או עמים שכנים, שהתפתח ללאום שיש לו מדינה. זו מדיניה שקליטת המהגרים היא חלק מהאתוס שלה – ראו פסל החירות שמוצב בפתח הנמל ועליו חקוק: "הבו לי את התשושים, העניים, את המסות הצפופות הכמהות לנשום חופש". זה לא שמהגרים מכל מקום התקבלו תמיד בשמחה או בקלות בארצות הברית, אך זהו בהחלט חלק מהאתוס האמריקאי.

פסל החירות (צילום: Travel Stock / Shutterstock.com)

השנתיים האחרונות הציפו מחדש את המודעות לאנטישמיות בקהילה היהודית. האווירה המפלגת והמשסעת, בה הרבה מיעוטים חשופים להשמצות ואלימות, הביאה באופן לא מפתיע לעלייה קשה גם במספר התקריות האנטישמיות בארצות הברית. ב-2017 נרשמו 1,986 תקריות שכאלו, בעוד שבשנה שלפניה היו רק כ-1,250 תקריות שכאלו. כך על-פי הליגה נגד השמצה.

בנוסף לכך, בתוך האווירה המקצינה ובהמשך לתופעה ארוכת שנים של ביקורת גוברת משמאל כנגד ישראל, ביקורת שנגועה לעיתים גם היא באנטישמיות, היהודים הפסיקו להרגיש בטוחים גם בצד השמאלי של המפה הפוליטית. לא רק היהודים ראו באנטישמיות משהו שהיה ונגמר, ולפיכך לא מעט ארגוני שמאל לא ראו באנטישמיות צורה של גזענות או קישרו אותה ללאומנות הלבנה. בשל כל אלו שאלת מיקומם החברתי של יהודי אמריקה הולכת וצוברת נפח. עוד מוקדם לומר איך ישפיע האירוע הנורא האחרון על יהדות צפון אמריקה, אך אין ספק שזהו מאורע מעצב בתולדותיהם.