המצב – בן הזוג ואב הילדים יצא למילואים, הפעוט מסרב ללכת לישון. דמעות בעיניים וצפה הרשימה הבאה:

חיתולים – רב פעמיים. חד פעמיים. ריקים או מלאים. אני שונאת להחליף חיתולים. אני מתפללת ליום שהילד הקטן שלי ייגמל. מבחינתי אמהות שלא נגעלות מהקקי של הילדים שלהן הן כמו חייזרים – אני לא מאמינה באמת שהן קיימות.

כיסאות בטיחות – חלקנו לא מחזיקות רכב פרטי בחנייה. אני החלטתי להיות חלק מקיבוץ. הכיסאות נשמרים בבית שלנו. כל נסיעה כרוכה בלסחוב אותם לרכב. להיעמד בתנוחה בלתי אפשרית ולהדק את החגורות. לדעת שהטכנאי של ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים לא באמת יאשר את החגירה שלי. להרגיש סופר אשמה. ולהתניע את הרכב.

הרדמות – אלוהים אדירים. למה לאלף אלפי עזאזל בני אדם לא יודעים להירדם בעצמם? לשבת לילה אחרי לילה ולחכות שהם יירדמו. אסור להיות עם פלאפון כי זה מפריע. מתי לדעתכם אני בדיוק כותבת את רשימת השנאה הזו? ואז אחרי שהם נרדמים אני שוב מבינה שאין לי חיים ומדליקה את הנטפליקס. איזה עולב.

בכי – קראתי ספר שלם בשם "התינוק יודע" על כמה חשוב לאפשר להם לבכות. אני אומרת לעצמי מיליון פעם שזה בסדר שהם יבכו. כי כואב וכי מתסכל. תכלס אני מקנאה בהם על היכולת לבכות. אבל כשהבכי מתחיל וזה קורה חצי מיליון פעם ביום אז אני נמלאת תחושה ברורה וחד משמעית. עכשיו אני עושה הכל רק כדי שהבכי יגמר ומיד.

טיפת חלב – ואוו איך אני שונאת את טיפת חלב. האחיות באמת לא אשמות. כל הפרסום בחדר ההמתנה עוסק באלימות נגד נשים. תכלס כמעט ולא ראיתי אבות בטיפת חלב. כנראה שהם לא קיימים בהקשרים הללו. החלק השני של הפרסום הוא על הנקה. ואז את נכנסת לאחות ולא משנה איזה ילד יש לך – הוא לא בקצב. הוא לא במקום טוב בטבלה. ושוב אני יוצאת אשמה. עם ידיעה ששוב צריך לקחת אותו לבדיקה כדי לוודא שהכל בסדר.

הנקה – אני שונאת להניק. אני שונאת את הדיון על הנקה. אני שונאת שזו תחרות סמויה בין נשים על מי אמא טובה יותר. אני שונאת את התחושה שאני אמא פחות טובה כי לא הנקתי כמעט בכלל. אני שונאת משאבות חלב. והכי שונאת את העיסוק הציבורי בזה. מי שלא היה מעורב במה קורה עם השדיים שלי לפני, ממש לא קיבל הזמנה להביע דעתו עכשיו.

נשמות טובות – אותן אני ממש שונאת. תמיד יש מישהי באזור שתיתן לך, ממש בלי שביקשת, איזו עצה או הערה. אם היא עם ציפורניים מטופחות ושיער מסודר אני ממש מאחלת לה דלקות גרון כרוניות ועדיף שהיא לא תצא מהבית. קחי את העצות שלך ותשמרי אותן טוב לעצמך.

נ.ב לעצמי – סביר להניח שלמעט סעיף הציפורניים אני בטח הייתי נשמה טובה עבור נשים אחרות.

חופשת לידה – בואו נמחק את המושג האומלל מהמילון. חופשה זה לא. אחי היקר היטיב לתאר זאת כשאמר שהתקופה הראשונה עם הגדולה הזכירה לו את סדנת השבי בצבא. מנעו ממנו שינה ומשם זה רק התדרדר. תקופת התאקלמות להורות נשמע גם לא משהו. תעדכנו כשיהיה מושג טוב יותר.

עידוד ילודה – במילים אחרות. אנחנו עם ישראל אוהבים אתכן בהריון / לקראת כניסה להריון / אחרי לידה. אבל בכל מה שקשור לשלוות הנפש שלכן או ליכולת שלכן להתפתח תעסוקתית או סתם להישאר שפויות – תעזבו אותנו בשקט זו לא הבעיה שלנו.

ילדים של אחרים – לרוב אני פשוט לא סובלת אותם. במיוחד כשהם מקדימים בקריאה את הבכורה שלי. יודעים כמה מילים במנדרינית. נקיים. תגידו את האמת, נכון שגם הילדים שלכם אוכלים את הנזלת שלהם? כי על שלי רואים. הכי הכי אני שונאת שהם לבושים יפה ומסורקים, הילדים של אחרים. שלי בדרך כלל נראים כמו שני ילדי זאבים שחזרו מהיער ובדרך עברו בפוקס קידס.

קצבת ילדים – תעשו טובה. 170 ש"ח לחודש? עדיף שתגדילו את התקציב של בריאות הנפש ותממנו לכל אמא פסיכולוגית. רצוי עם ספה גדולה ונוחה כזו שאפשר לנמנם עליה בשקט כשאף אחד לא מטפס עלייך ומבקש מעדן או סתם חונק אותך כי בא לו שק קמח. גילוי נאות – הספה של הפסיכולוגית שלי ממש נוחה ואכן את מיטב הכסף של הורי אני משקיעה בלנמנם שם אחת לשבוע.

טוב נרגעתי. זה לא השלב שאני אכתוב שהם הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים. הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים פרח מזכרוני שנפגע קשות בהמשך להריונות וללידות. אולי אחרי שאחזיר לעצמי 950 שעות שינה בחזרה אני אזכור מה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

בינתיים הפרחח שלי שקע בשינה. את כל הרשימה כתבתי עם דמעות בעיניים. בזמן שהוא התרוצץ סביבי וסרב להירדם. יאללות גיבורות. אני הולכת להתפרע על כוס שוקו ופרק בנטפליקס. ואיך אפשר לסיים בלי ההמנון שלי?