לעתים קרובות בקבוצות הורים יש איזה נושא שמקשר באופן גלוי וסמוי בין המשתתפים. זו מין דינמיקה כזו שנוצרת כמעט תמיד ומשפיעה על התכנים בקבוצה ועל התנהלותה. יש לי תקופות בחיים שבהן יש נושא המעסיק אותי ואני רואה אותו משתקף שוב ושוב במצבים בחיי ובחיי אחרים סביבי.

לאחרונה, הנושא הוא "עיניים שרואות".
יצא לי להיות בהרצאה של אדם מיוחד, מורה. הוא סיפר על הדרך בה הוא "מביט" בתלמידיו – מאמין ביכולותיהם ועוזר להם למצוא את "חוט הזהב" שלהם – הדבר המייחד אותם, הדבר הנפלא בהם. המורה הזה רואה בהם את אותו "חוט" ודרך עיניו הם מסוגלים לראות את זה בעצמם.

אתמול הייתי בהופעה. יוצרת מופלאה, צעירה, ומוכשרת ואני מצאתי את עצמי מביטה רוב ההופעה, לא במופיעה אלא באמה שישבה בשורה הראשונה ועיניה אומרות הכל. העיניים האלה אומרות כבר שנים – "יש לך את זה, את נפלאה ונהדרת, העולם רק מחכה שתצאי אליו ותפזרי בו את אבק הפיות המופלא הזה שהוא – הכישרון שלך…"

באחד הפרויקטים שאני משתתפת בהם ליוויתי אם צעירה מאוד בהדרכת הורים. ממנה למדתי שקשה מאוד להאמין ולעודד מישהו אחר (גם אם הוא הילד שלך) אם אינך מאמין בעצמך, ורוב פגישותינו עסקו בחיזוקה ובעידודה. התאהבתי בה. ראיתי בה דברים שהיא לא הצליחה לראות בעצמה, אך מרגע שזה מה שעיניי וליבי הראו לה – היא נפתחה לאפשרות שהם שם. הפרויקט הסתיים אבל אנחנו עדיין שומרות על קשר. השבוע היא סימסה לי – "בואי. אני צריכה אמא". סיפרה על שינויים שמעוניינת לעשות בחייה. הרגשתי שרואה עכשיו את עצמה דרך משקפיים אחרים מאוד מפעם ושאין דרך חזרה.

אני מלווה אמא אחרת שמאמינה באמונה שלמה ש"עיניים מאמינות וטובות" בילד שלה זה אומר לתת לו את כל (!) מה שהוא רוצה, ולמנוע ממנו תסכול. לילד כזה לא פשוט כשהוא יוצא לעולם ומגלה שלא כולם מתנהגים אליו כמו אמא…

ע"י האמונה שלנו ביכולותיהם לנסות (לעתים להיכשל) ובסוף להצליח, ע"י תמיכה Vs שליטה וע"י הנהגה הורית ברורה, נוכחת ועקבית – נעזור להם להאמין ביכולותיהם, לעוף רחוק וגבוה ולשמר את עינינו הטובות עמוק בתוך ליבם כצידה לדרך.

נסו להיות אתם ה"זרקור" על חזקותיהם. לכל צד חשוך של הירח יש גם צד מואר… האם הילד ה"בלגניסט" שלך הוא בעצם ילד יצירתי בעל מחשבה חופשית? האם הילדה העקשנית והדעתנית תגדל להיות נערה בעלת דעה עצמאית ונוכל לסמוך עליה שתעמוד על דעתה ולא תיתן לאחרים להחליט בשבילה?

אני מאמינה שכהורים ומחנכים זו האחריות הראשונה והעיקרית שלנו – אנחנו ה"רוח" "הנושפת" מתחת לכנפיהם של ילדינו. ביטחונם העצמי אינו קשור בכמה מתנות נקנה להם, ובכמה פעמים נגיד להם שהם "נסיכים" או "מלכים".