לשרת התרבות והספורט, מירי רגב, הייתי רוצה להעביר מסר חד וברור: השאירי את חוג התרבות, האינטימי והקולקטיבי כאחד, ואת השיח הציבורי המרתק המתנהל בו – מחוץ לפוליטיקה. ללא חופש המחשבה והיצירה, מה יישאר בידי היוצרים ומובילי התרבות? האם תיתכן יצירה טובה ללא תעוזה וביקורת, וללא היכולת להתייחס בחופשיות למציאות הישראלית המורכבת והמשתנה חדשות לבקרים?

למען האמת, עד היום, מעולם לא השתתפתי במחאה שכזו. בביתי חונכתי לעולם לא לקטר' ולעולם לא להטיח האשמות באחרים. לימדו אותי בדרך הקשה שתמיד עליי מוטלת האחריות לקום, ליזום ולפעול. בימים שבהם כמעט לא היו חיי תרבות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל, הקמתי את הגלריה לאמנות אום אל-פחם.

בניגוד לאלפים הרבים, שבמהלך השנים יצאו לכיכרות כדי להפגין בנושאים פוליטיים וחברתיים, מצאתי באמנות שיצרתי ובגלריה שייסדתי מקום מרכזי בחיי ובחיי המיעוט הפלסטיני בישראל. הגלריה באום אל-פחם הפכה לנקודת מפגש, במקום הזה יצרנו שיח שממשיך ומתקיים ברציפות בתוך חללי התצוגה. הגלריה באום אל-פחם הפכה לבית של האמן הפלסטיני והישראלי כאחד. יצרנו מרחב המבוסס על מחשבה ויצירה, הן עבור מגוון האוכלוסייה המקומית, והן עבור מגוון הזרמים והדעות בישראל כולה.

יצרנו שיח שמכבד את המגוון הרחב של ההשקפות והדעות של האוכלוסייה. הגלריה באום אל-פחם כוננה מרחב בטוח ומוגן שיש בו מקום לדעות שונות ולרעיונות ולדעות מנוגדים, ואפשרה מפגש בלתי אמצעי בריא ומעשיר גם כאשר מתגלעות מחלוקות. בעזרת הגלריה, היצירה והאמנות, השכלנו להאיר את אזורי הדמדומים, לגעת בכאבו של האחר, להפיח רוח חיים – אך גם לעורר שדים ולעורר שיח ביקורתי ומעצים. בעזרתה הצלחנו ליצור ולהנכיח באום אל-פחם שיח וסיפור בעלי השפעה ניכרת על בניית המושגים והערכים של האוכלוסייה המקומית.

מעולם לא יצאתי למחאה שכזו, כי האמנתי בכוחה של האמנות ליצור מהפך בחברה הפלסטינית בישראל, לקדם דיאלוג שוויוני ובלתי מתנשא ולהוביל לשינוי בתודעה. כמוכם, אני יודע שלאמנות הכוח לעורר גאווה ושייכות לכל הקשור להווייתו האישית והקולקטיבית של האדם.

אך למען האמת, כעת גם אני חושש, שמא חלומי לזכות לראות את בניין הקבע למוזיאון הערבי הראשון באום אל פחם יתברר כחזיון תעתועים. מה ערכו של מוזיאון, גדול ויפה ככל שיהיה, ללא רוח חופשית, ללא השראה וללא היכולת לפעול למימוש החזון התרבותי בלי מגבלות וללא חשש? אני כותב שורות אלו לא מתוך כעס, אלא מתוך אכזבה ודאגה לעתידו של המקום.

בחוק 'נאמנות בתרבות' טמונה יכולת הרסנית ומסוכנת מאין כמותה לתקיפת מנגנונים בסיסיים בחברה האזרחית, ובטווח הארוך הוא עלול לקבע את החברה ולמנוע ממנה להמשיך להתפתח ולצמוח. החוק הזה עלול לנפץ את החלום האישי שלי, אבל הוא גם מנפץ את חלומו ונפשו של כל אדם ששואף לאנושיות בתוך מדינת ישראל. בעמל רב יצרנו באום אל-פחם שיח תרבותי, דמוקרטי, חברתי ואמנותי תוסס לאורך כל ימות השנה. אל תחנקו את השיח המרתק הזה. אל תצמצמו את המרחב הציבורי ואת גבולות השיח האמנותי.

אז בניגוד למנהגי לאורך שנים, לראשונה בחיי החלטתי לצאת, למחות ולקרוא לשרת התרבות ולפוליטיקאים: אל תפגעו בתרבות ובאמנות! אל תכפיפו אותן לפרשנויות פוליטיות ולשיקול דעתם של גורמים בלתי מקצועיים. אפשרו לאמנים להגשים את חזונם היצירתי, ולכלל הציבור להמשיך להיפגש ולנהל שיח מעמיק רחב ידיים. אפשרו למפעל התרבותי המשגשג בכל מקום במדינה להמשיך לצמוח.

אני מאמין בערכה וביכולתה הגדולה של האמנות ליצור מרחב פעולה גדול ובעל השפעה. חובתנו היא להמשיך את מלאכת הקודש של יצירה ועבודה משותפת, שחוצה גבולות של גזע, דת ומקום.

סעיד אבו שקרה הוא מייסד הגלריה באום אל פחם ומנהלה