בישראל יש כיום מעל 200 רשויות מקומיות. הניסיון האחרון לאחד רשויות היה של בנימין נתניהו, בזמן שכיהן כשר האוצר. רעיון שעלה כניסיון אמיתי להתייעל, במהלך משבר כלכלי קשה, ונפל בגלל לחצים פוליטיים גדולים. ריבוי הרשויות המקומיות הוא אחד הכשלים היותר יקרים במדינה. סיבות היסטוריות הובילו להקמת יישובים במדינה, סיבות אקטואליות מונעות איחוד שלהן.

כל רשות מקומית מחזיקה מטה משלה, שזה אומר מהנדסות, מזכירים, פקידים וכו'. זה כמובן חשוב לכל עיר, אבל יש טעם להחזיק מנגנון ניקוי אשפה נפרד לרמת ולגבעתיים, למשל? או תאגיד מים נפרד לרעננה ולכפר סבא (ולמה בכלל צריך תאגידי מים, אבל זו שאלה אחרת…)

משרדי הממשלה פועלים מול כל רשות בנפרד, לכל רשות תכנית בניין עיר שונה, תשתית כבישים ותחבורה ציבורית שונה וכו'. הביורוקרטיה, שישראל אלופה בה, תקועה הרבה פעמים במקומות האלה.

ריבוי הרשויות והמבנה שלהם, וגם החוק, קובעים שלמעט ראש העיר וסגניו, חברי מועצת העיר לא מקבלים שכר. ראש העיר, במקביל, יושב בראש ועדת התכנון והבניה של הרשות, ולמעשה שולט בשיבר הנדל"ן שלה. ניגודי העניינים האפשריים זועקים לשמיים. וזה לא צירוף מקרים נדיר לשמוע על שחיתויות ברשויות מקומיות.

אבל זה לא רק המנגנון, אלא, איך לא, כמה פשוט – כסף: כל רשות רוצה להיות בעודף ולא בגרעון, אבל הארנונה, ככלל, לא מכסה את העלויות הישירות שעולים לה התושבים: גנים, גינון, פינוי אשפה וכו'. עסקים שלעומת זאת, רווחיים מאוד לעיר שבה הם נמצאים, לא יתפזרו בכל פינה – יתרונות לגודל מובילים לכך שבדרך כלל, הם יתרכזו במקום אחד, מה שמוביל לכך, ערי הלווין של תל אביב (וגם של חיפה וירושלים), הן בפועל ערי שינה. חוסר האיזון הזה מביא לעודף תקציבי בתל אביב, אבל גרעון בבת-ים, לצורך העניין (ירושלים כעיר ענייה במיוחד, נמצאת במצב ייחודי אחר).

מאז אותו משבר כלכלי, בתחילת העשור הקודם, ישראל לא חוותה משבר באותה רמה. לא מעט רפורמות קרמו עור וגידים תחת אותו משבר, ועם הגב אל הקיר, מבחינת המדינה.

בסיטואציה הזו, ועם שר אוצר שמבין בכלכלה, היה ניתן להעביר רפורמות שקשה  הרבה יותר להעביר כשהמצב טוב. הצלת קרנות הפנסיה הממשלתיות ומעבר לפנסיה צוברת היא דוגמא מצוינת. איחוד הרשויות המקומיות, היא דוגמא טובה קצת פחות.


גיא לוזון הוא כלכלן