השבוע חגגנו במושב את חג המעלות.

הנוער המדהים שלנו עבד סביב השעון כדי שהקהילה כולה תוכל לקחת חלק ולהנות מהחג הכי חשוב של תנועת הנוער.

שעות על גבי שעות הם הכינו מבנים, יצרו כתובת אש, בנו תפאורה והעמידו הופעה מקסימה.

בערב החג הגיעו כל החניכים לבושים בחולצה כחולה ושרוך אדום (בסדר, רק לחלק היו שרוכים אדומים…) ועל הגב היו מודפסים הדפסים שונים של בני המושבים.

לחניכי כיתות ד' זהו טקס קבלה לקן. המדריכים שלהם, ילדים בני 16, צעקו בגרון ניחר את ססמת התנועה: "עלה והגשם".

והקטנים השיבו בהתרגשות: "עלה נעלה".

חניכים מכל הגילאים, עלו להופיע על הבמה ואני הייתי צריכה להתאפק לא לעלות לבמה יחד איתם, להצטרף אל מעגל הקופצים ולשיר בקול צרוד את שירי הקן.

בסופה של ההופעה הודלקו כל כתובות האש, ובמשך כמה דקות עמדו כל האנשים כולם וצפו נרגשים בבני ה-16 מתפעלים במיומנות ובאחריות את כתובות האש שהסתובבו, טיפסו, צנחו וגלשו על כבלים שקובעו מראש לעמודים.

איזו נוסטלגיה…

 

לפני 30 שנה תנועת הנוער העובד והלומד היתה חלק אינטגרלי מהיום יום שלי ושל החברים שלי.

חג המעלות היה אחד מהאירועים שגרמו לנו לבלות שעות בקן, לצעוד בהתרגשות מקצה אחד של העיר לקצה השני כשכולנו לבושים חולצות כחולות ואוחזים בלפידים בוערים.

היינו מגיעים לקן, קן בורכוב איחוד האגדי, כל יום פעילות מהשעות המוקדמות של הצהריים ועד שעות הערב המאוחרות. כדי לא לפספס רגע אחד של פעילות היינו מביאים איתנו את המחברות ויושבים שעות בחדר תרבות (ככה קראו לחדר שרק לחניכי השכבה הבוגרת היה מותר להיכנס אליו) לפתור משוואות בטריגונומטריה ובעיות באלגברה.

היינו בני 17-16. היום אני מבינה איזו אחריות היתה מונחת על הכתפיים שלנו. הדרכנו קבוצות של ילדים בני 14-11, שלושים ילדים בקבוצה, הכנו פעולות, חשבנו על מסרים, התמודדנו עם בעיות משמעת ועניינים חברתיים. הובלנו את הקבוצות בטיולים, יצאנו למחנות של כמה ימים. היינו, מה שנקרא – "מורעלים".

באחד מהקיצים יצאנו, המדריך שהדריך איתי ואני, לסבב ביקורי בית כדי לשכנע את כל ההורים שהם יכולים לסמוך עלינו ולשלוח את הילדים שלהם איתנו לשלושה ימי מחנה אי שם בצפון הארץ. היתה לנו תמימות ותעוזה שיש לנו את הכוח להשפיע על הורים מודאגים ולשכנע את אחרון ההורים החרד שיש על מי לסמוך. איכשהו זה הצליח לנו, באותו הקיץ יצאנו לטיול עם עשרים וארבעה חניכים.

מבחינתנו התנועה היתה במקום הראשון. היא היתה לפני הלימודים, לפני הבית ולפני החוגים. הקן היה לגמרי הבית והחברים לשכבה הבוגרת היו המשפחה שלנו.

היום אני יודעת שזה היה השלב הכי חשוב בחיים שלי, זה שעיצב אותי ואת החברים שלי להיות מה שאנחנו היום.

כהורה חשוב לי מאד שהילדים הפרטיים שלי יהיו חלק מהתנועה, שיצאו לטיולים ויפתחו עצמאות, שיקחו חלק בהובלה והדרכה ושיצברו אינסוף חוויות בלתי נשכחות. חוויות לחיים.

כמורה אני מסתכלת על הילדים האלה ואני שמחה בשבילם שתנועת הנוער זו הבחירה שלהם.

הנוער הזה מקבל בתנועת הנוער בדיוק את הכלים שנדרשים לחיים הבוגרים בחברה בה אנחנו חיים. הם לומדים לעבוד בצוות, נדרשים לקבל החלטות גם אם הן קשות, לוקחים אחריות, רואים עצמם כחלק מקבוצה ולא רק כיחידים, מגלים יוזמה, הובלה ומנהיגות, עומדים מול קהל, מעבירים מסרים ומתמודדים עם כל כך הרבה אתגרים (ביניהם גם איתנו ההורים של החניכים שלהם).

אני כמעט בטוחה שאין עוד מקום שהם יקבלו בו את כל הכלים האלה בצורה כל כך נגישה, כייפית וחוויתית. בטח לא בבית הספר. כבודה של מערכת החינוך הפורמלית בעינה, אלא שתנועות הנוער, אלה שמובילות את החינוך הבלתי-פורמלי, מאפשרות לילדים ללמוד ולהתמודד עם אתגרים ויכולות שהחיים ידרשו מהם עוד כמה שנים.

שלחו אותה לתנועת נוער, לא משנה איזה, העיקר שתהיה לה הזכות להיות בתנועת נוער.

בברכת עלה והגשם, היה נכון, חזק ואמץ.