האם אתם אוהבים לקבל מגע כשאתם עצובים? האם העצבות גורמת לכן להתכנסות? עבורי, לשהות בעצבות ולפגוש מגע, לפעמים זה לא קל. עצבות יכולה לגרום לגוף וללב להיסגר. פעמים רבות אני דוחה מגע כשאני קפוצה וסגורה. לאחרונה קרה לי מקרה שגרם לי לתהות באשר לכך.
נץ ואני יושבים באוטו ואני על סף דמעות. מהימים האלה שכל דבר יכול להצית עצב שלרגעים ברור מה מקורו. ימים מלאי תהפוכות עוברים עלי ואני נסערת. "אני לא בטוחה שאני באה. אולי אחזור הביתה?" אני מהרהרת בקול ביני לבין עצמי. הייתי מותשת ועצובה. אתמול בלילה פשוט נרדמתי ולא היה לי שום כוח לעשות אהבה. בבוקר לא התחשק לי מפגש עם אף אחד. בטח שלא עם הרבה חברים, למרות שאמרנו שנבוא.
קיוויתי שתתחלף לי האנרגיה, אבל לא היה לי כוח לעשות שום דבר בשביל זה. מכירים את המצב הזה? מעין חוסר תושייה משווע. אני יכולה לעזור לעצמי אבל אין לי כוח. כמו כשיש פיפי באמצע הלילה אבל אין כוח לקום אז מעדיפים להתפתל בשלפוחית מלאה מאשר לעשות מעשה ולקום לשירותים. בשביב רגע של אקטיביות החלטתי כן להצטרף ולהפגיש את מצב רוחי העגמומי עם החוץ. מקסימום יהיה מבאס. כדאי לזכור שהעולם הוא סוג של am.pm שפתוח 24 שעות. גם כשהוא נראה לי סגור, זה לא הוא סגור, זו אני סגורה בפניו.
החלטתי לבוא חשופה וללא מטרה. אני עצובה – הבה נהיה בעצבות! ומדוע בעצם להסתיר? כל הרגשות השובבים שאנו מסתירים כל הזמן מפני אחרים, הם לא הולכים לשומקום. הם רק מצטברים בתוכנו בכל מיני צורות, מחלות ומיחושים, ומחכים ליחס.
רמש זחלילי, ברייה נחותה בשרשרת המזון. בוכייה, מלנכולית ולא מושכת. זו הייתה לילית של צהרי שבת הזאת. אהבתי את הכנות שהתרתי לעצמי והרפיתי לתוכה. ישבנו ושוחחנו בצל עצי הפרי. ציינתי שאני עצובה ובכל זאת באתי. הם הביטו בי בקשב. העיניים שלי היו מוצפות דמעות שמפלסן עלה בתגובה לעיניים שפגשו. אחר רגע של שתיקה, השיחה המשיכה. כשהתפזרנו, נעתי במרחב בשמלה שחורה ארוכה שתמכה את מצב רוחי האפלולי, חשה שמסתכלים עלי, נוכחותי המכונסת והשותקת מעוררת סקרנות ומשיכה.
בשעת אחר צהריים מוקדמת נפלה עלי עייפות. לפעמים הגוף מספר שאין בו כוח להביט, לפגוש ולפרש. הטלתי את גופי על מזרון אי שם ושקעתי אל שינה מתוקה, מתמוססת אל סבך התודעה המעורפלת של שנת צהריים מדויקת בשעתה, בשעה שהמציאות המשיכה להתנהל סביבי. בריות מסתובבות ומתרועעות, מכירים ומפלרטטים, ואני ככוכב במסלולו, חולפת על פני אחרים ואיני פוגשת. ומחשבה אחת מעודדת חלפה: הכל עובר. קלישאתי, נכון? אבל ככל שחלפו השעות הרגשתי את ענן העצבות הופך פחות סמיך. הגוף נרפה, המחשבות הואטו, העיניים יבשו.
עם רדת הערב הוארו עצי הבוסתן במנורות קטנות והתכנסנו סביב המדורה. ישבתי בתחתונים והרגשתי את קרירות האוויר באחורי ואת חום האש על פני וחזי. השמלה השחורה הושלה ונשארתי בתחתונים ורודים. הראש התרוקן ממחשבות. מבטי חלף על פני פנים מוארות של זרים ומוכרים מבלי להתמקד במשהו או מישהו ספציפי.
נץ התיישב ביני ובין אדם. נוכחותו הרגישה לי נעימה ורכה. הנחתי ידי על ירכו שספגה את חום האש. אדם ואני נפגשנו כבר בנסיבות אחרות ומיד התלהטה בנו סקרנות הדדית. מדובר ביצור מופלא במיוחד, שגופו, שפתו וישותו כולה תמהיל מרהיב של זכרי ונקבי, בצירוף של ישירות ובעיטה במוסכמות. גופו נערי וחלק ופניו יפים, ועתה נץ יושב בינינו. חשמל החל להתהוות בין שלושתנו לאור המדורה ולחום הארוטיקה העדינה הנרקמת בינינו ללא מאמץ. קיוויתי שנץ ואדם יתמזמזו בלהט לידי. רציתי לראותם מתנשקים ולראות מה יעורר בי המחזה. לא אמרתי דבר. נץ הניח יד על חזו, אדם נשען עליו. התקרבתי עוד קצת.
מימיני ישב דניאל. ידי מרפרפת על גבו, מוליכה דרכי אליו את כל המתחולל בתוכי, זרמי להט עוברים בי ודרכי. תחתי אדמה, מולי אש, סביבי אוויר. הרגשתי עטופה והראש כבר שכח שאני עצובה. ליבי ויהלום קרבו והצטרפו אלינו. ליבי מתיישבת מולי ונוגעת בנץ. היינו שישה. עטופים זה בזה, נוגעים, נשענים, מתלטפים. ארוטיקה עדינה נרקמת ונפרמת ושוב נרקמת. גבר לגבר, אשה לאשה, גבר לאשה ומה שבין ומעבר להגדרות. מה יתפתח? לא ידענו, לא ציפינו לדבר. היה כל כך נעים שזה כבר לא היה כל כך משנה.
שישה זוגות ידיים, שישה זוגות רגליים, שישה זוגות עיניים, שש בטנים, שישה אברי מין, שתיים עשרה פטמות, שישה צווארים, שלושה פנים עם זיפים רכים, שישה ישבנים, מהם חשופים ומהם עטופים. אש ומבט ותקשורת, ובעיקר… לאט.
נץ אחז את אדם שנשען עליו לאחור, מלטף את חזו המגולח. הם מגששים זה אל זה לנשיקה. יפה לראות גברים מתנשקים. אדם שלח ידו כמחוש אל השד שלי בעודו מתנשק עם נץ, ודניאל ליטף את ירכי.
לעתים אנו רואים מיניות כקו ישר עם שלבים ברורים: קודם מכירים, בהמשך מגששים במגע ידיים, מתנשקים, אחר כך מתפשטים ואז "שוכבים" – המילה המכובסת והלא קולעת בה נהוג להשתמש כאשר מתקיימת חדירת פין לפות. בדרך משתבצות מספר תחנות בסדר משתנה לפי העדפה, הכוללות אברי מין. ואולי גם ניתן גם אחרת? מיניות כספירלה, מעמיקה ושבה לאותן נקודות, מיניות חוקרת שאינה נעה בקו ישר לעבר מטרה, אלא משייטת במרחבי הגוף בהנאה משחקית.
אדם הרפה מנץ והתקרב אל השד שלי, שולח לשון סקרנית. יהלום בתגובה קרב גם הוא אל השד השני שלי. שניהם משחקים עם הפטמות שלי, ואני עוצמת עיניים ומנסה להרגיש את ההבדל במגע והתגובה אליו בשני השדיים שלי הננגעים ומנושקים. מידי פעם עוצרים וצוחקים ואני מספרת להם מה מעיר את החזה שלי לחיים. יד נשלחת, ואדם פוגש את עיני בתוך הסבך האנושי: "שמתי לב שאני נוגע בך מעל התחתונים, רציתי לוודא שזה בסדר". "זה נהדר", אני עונה.
אני קשובה לעצמי: מה מסקרן אותי עכשיו, ברגע הזה, במרחב הזה? לאן אשלח את מחושי? מקרבת פני ליהלום לנשיקה. נץ מסתכל עלינו. ביני ובין יהלום הורגש מתח עוד מתחילת היום הזה, והנה אנחנו מתקרבים בעדינות. הוא מעביר לשון מחודדת על צווארי ואל תוך אוזני ואני נאנחת בעונג, מקשיבה לקול נשימתו המצטרף לתנועת לשון מדויקת.
ליבי מסתכלת אלי ומנשקת אותי קלות. היא יפה וחברה. ידיים ורגליים מתפתלות, מחושים שלוחים, מגששים.
במגע בין שניים מתרחש חילוף אנרגיה בין שתי בריות, הלוך ושוב כבמעגל סגור.
במגע בין שלושה זה משהו אחר לגמרי. ובשישה?
מה החיבור המתהווה בין כל חלקי הפאזל?
מגע קשוב, נתינה וקבלה. שתי נשים וארבעה גברים, נרגעים אל מול חום המדורה והלהט בינינו זורם, ליטוף, חיוך, זיעה. נותנים לגוף לדבר. גופי דיברה עצבות, הרפיה, רוך, קבלה, עונג ושמחה.
מחול עדין של גופים, דיאלוג.
מידי פעם עולה השאלה: של מי היד הזאת? ואחריה שאלה נוספת: מה זה משנה?
העצבות התרככה.
מגע זה מגע זה מגע.
