בפעם הראשונה מאז שקיבלתי את היכולת להצביע בחרתי השבוע לא לממש אותה. האתוס החביב ש"כדי להצביע צריכים להשפיע" עוד לא נשבר, אבל אולי מתחיל להיסדק. לפחות מבחינתי. אם אני לוקח את הבית שלי במרכז רמת גן, בול באמצע בין גבעתיים ובני ברק, ומותח סביבו רדיוס של קילומטר אני מקבל בפנים שלוש עיריות. אם ארחיב את המעגל בעוד כמה קילומטרים אכניס גם תל אביב ופתח תקווה ואולי גם את רמת השרון.

כל חודש אני משלם 200 שקלים ארנונה ומקבל בתמורה שירות סביר, אבל לאו דווקא ידידותי ושקוף. אם הייתי עובר דירה 300 מטר מערבה הייתי משלם פחות או יותר אותו שיעור ארנונה ומקבל את אותם שירותים טובים, פחות או יותר. אבל גם הייתי רשום להצבעה במקום אחר.

הגעתי לגור ברמת גן באופן אקראי. כל כך אקראי שבכלל לא טרחתי לשנות את הכתובת שלי ואני בכלל רשום להצבעה בהרצליה. כמובן שהבחירות בהרצליה מעניינות בדיוק כמו שהבחירות ברמת גן מעניינות אותי – כלומר, לא מעניינות בכלל. איזו סיבה יש לי להתעניין בהן? הרי, אני אפילו לא עובד באחת משתיהן. גם אין לי ילדים, אז חינוך לא רלבנטי מבחינתי. את זמני החופשי אני מעביר בעיקר בתל אביב. קניות אני בכלל עושה לפעמים בבני ברק. כי יותר זול שם, ובטוח שיותר מעניין.

פעם אמרו שראש עיר הוא תפקיד לא חשוב פחות משר בממשלה. שהקשר שלו לבוחרים שלו והסמכויות הביצועיות שיש לו נותנות לו כוח והשפעה עצומים. אז אמרו. האמת היא שעבור רוב הישראלים היהודים החילוניים אין שום סיבה להתעניין בבחירות האלו. לא משנה איפה הם יגורו ההבדל יהיה בעיקר במחיר הנדל"ן.

פעם היו ראשי ערים שקראו להם "שריפים" או "בולדוזרים". היו צריכים בולדוזרים. כנראה. היו צריכים לשטח קרקע ולבנות קניון, או אצטדיון. או אולי מכללה. אבל שנות התשעים מאחורינו. את הקניון בנו כבר, גם את היכל התרבות. לא נותר דבר לבנות. ערינו הדלות כבר לבשו צורה ופיתוחן הסתיים.

בארצנו הקטנה רק שלוש ערים "אמיתיות" – ירושלים, תל אביב וחיפה. כל שאר הישובים הם קריות מכובדות, סוג של שטייטעל מודרני עם סטייל. אם היית גר באחת משלשותיהן כנראה שהייתי מצביע. זה לא עניין של משמעות, זה גם עניין של ייצוג. כפי שלמדנו מהתפלגויות הבוחרים בתל אביב וירושלים – יש לך מועמד אז יש לך ייצוג. כל מועמד הוא אולי לא פיגורה בסגנון יוצא צבא או עו"ד מקושר שפעיל בוועד הורים. אבל הוא מייצג אותך גם כשהוא מגיע ממעמד של מתכננת ערים בטכניון, סאטיריקן מהטלוויזיה או איש חיי לילה. כי בעיר יש משמעות, יש אופי. אין רק אופרציה עירונית של דוחות חניה והיטלי השבחה.

אז למי אתה בוחר לראשות העיר כשבסוף כל מה שנשאר זה היטלי השבחה? אתה מחפש את מה שנשמע הכי מעניין. כך נכנסו לחיינו במערכת הבחירות המקומיות האחרונה כל מני ייצוגיות מעוותות ושברירי אג'נדות. זה מה שמסביר את ריבוי רשימות "הצעירים", שרבים מהם לא צעירים – לא ברוח, וכנראה גם בגיל. או כל מני רשימות חילוניות שניפחו סכסוכי דת מדומיינים או פעוטים. אלה הם הפנים החדשות של השלטון המקומי וכך הוא יראה מעתה: ויכוח סוחף ועקרוני בערים הגדולות ומיקוח עירוני במונחים קהילתיים בערי השינה.

כשממילא הערים מתחזקות וממילא יותר ויותר ישראלים מעוניינים בחיים האורבניים לערים לא נותרה זהות וגם לא עניין ממשי בפוליטיקה המקומית שאינה מייצגת מאסות גדולות של אזרחים. בדיוק בגלל זה הגיע הזמן לוותר על החלוקה המלאכותית שמבתרת לחלקים ממש מלאכותיים את גוש דן המתנהל, הלכה כמעשה, כעיר אחת. אין בזה כל טעם, צריך עיר אחת בגוש דן כולו, עם עירייה אחת והרבה אג'נדות ועוד יותר ייצוג.