האחרונה לנצח

לפני תחילת העונה, מוטרד ככל הנראה מכך שהשיח על ראשות המזרח מתמקד רק בבוסטון, טורונטו ופילדלפיה, הצהיר טריסטן תומפסון שקליבלנד היא עדיין אלופת המזרח. טכנית האמירה שלו היתה נכון. מעשית, עם אפס עגול בטור הנצחונות אחרי שישה משחקים, היא בעיקר מביכה. העניין הוא שקליבלנד לא אמורה להראות כל כך רע. אמנם עזב אותה שחקן צעיר ומבטיח בשם לברון ג'יימס אבל הסגל שלה עדיין שווה יותר מזה. גם כאשר היה ברור לחלוטין שאלופת המזרח היא לא תהיה הרי שעדיין אפשר היה לראות אותה נאבקת על כרטיס לפלייאוף. החיים במזרח קלים יותר אחרי הכל. בינתיים היא מסתחררת למטה וכבר הספיקה לפטר את המאמן טיירון לו בתקווה לנער את המערכת ולהביא לשינוי.

במערב, האחרונה לנצח היתה אוקלהומה. אם בנוגע לקליבלנד לא מדובר בהפתעה מרעישה הרי שקשה למצוא מישהו שהיה מהמר על אוקלהומה כקבוצה האחרונה במערב שתשיג ניצחון. היו במערב מועמדות הגיוניות יותר לתואר. נניח פניקס, דאלאס, סקרמנטו או הקליפרס. שתי האחרונות נראות בינתיים דווקא לא רע בכלל ויש להן כרגע מאזן חיובי אם כי אין מה לרוץ ולקנות כרטיסים לפלייאוף בשבילן. בפתיחת העונה שעברה להזכירכם הקליפרס היו האחרונים בליגה להפסיד משחק. בהמשך חזרו למקומם הטבעי וצפו בפלייאוף בטלויזיה.

חזרה לאוקלהומה. האם יש לה סיבה לדאוג? אוקלהומה תשיג עוד נצחונות והרבה, הסגל שלה מוכשר ותחרותי מדי מכדי שזה לא יקרה. בנוסף, לוח המשחקים שלה נוח למדי בתקופה הקרובה. ואחרי שזה נאמר ולמרות שאנחנו ממש בתחילת העונה כדאי לאוקלהומה להתחיל לשפר עמדות. המערב הוא האזור הלא נכון להיכנס בו לפיגור במאבק על כרטיס לפלייאוף. עוד שתיים שנכנסו לפיגור שכזה הן הלייקרס ויוסטון. בלוס אנג'לס לברון נותן מספרים נהדרים ברמה האישית אבל הקבוצה די צולעת כרגע. הוא והיא עדיין לומדים להכיר זה את זה ועל הדרך מתברר למי שלא שם לב עד כמה החיים במערב קשים יותר.

זה מזכיר את פתיחת העונה הראשונה של לברון במיאמי ואת פתיחת העונה של עונת החזרה לקליבלנד. גם אז היו גמגומים ומאזן לא טוב ולאט לאט הקבוצה התחברה והעניינים הסתדרו. במקרים הקודמים הגמגום של תחילת העונה לווה בדיבורים על מעמד המאמן, ספולסטרה במיאמי ובלאט בקליבלנד, אבל סביר יותר שזה לא יקרה הפעם. בניגוד לפעמיים הקודמות לברון לא הגיע ממוקד אך ורק בלהשיג אליפות כאן ועכשיו (אחרת הוא היה בוחר בקבוצה אחרת כנראה) ולכן מראש מפלס הלחץ נמוך יותר. סיבה לדאגה? כמו במקרה של אוקלהומה, נראה שלא וששינוי המגמה יגיע, רק כדאי לא להתמהמה איתו יותר מדי.

האחרונה להפסיד

שבועיים אל תוך הליגה מילווקי עדיין מציגה את הספרה אפס בטור ההפסדים. שניים מתוכם (או אחד וחצי ליתר דיוק) היא עשתה ללא יאניס. הוא נפצע במשחק נגד אורלנדו ולא חזר לשחק בו, ולאחר מכן נעדר גם מן המשחק נגד טורונטו. כמובן שמוקדם מדי להסיק מסקנות אבל יכול להיות שכאן באה לידי ביטוי התרומה הגדולה ביותר של המאמן מייק בודנהולצר שהגיע מאטלנטה. הפיכה של מילווקי לקבוצתית יותר, כזו שמשתפת יותר ומפיקה יותר מכל השחקנים שלה. הכוכב הגדול הוא יאניס וזה לא ישתנה אבל מסביבו הקבוצה הופכת לטובה יותר ולראיה האופן בו היא הצליחה להסתדר גם בהעדרו.

הניצחון האחרון של מילווקי הגיע על טורונטו שעד אותו רגע היתה בעצמה בלתי מנוצחת. טורונטו נראית כאילו היא המשיכה מהמקום בו סיימה את העונה הסדירה החולפת והגבירה הילוך. אם היו ספקות לגבי הכושר של קוואי לאונרד והחשק שלו לשחק כדורסל בקנדה הרי שהוא סילק אותן כל כך מהר שנדמה שמוזר שמישהו בכלל חשב על האפשרות הזו. הוא נראה בדיוק כפי שהוא נראה רגע לפני שזאזא פצ'וליה התרסק לו על כף הרגל במשחק הראשון של גמר המערב ב- 2017: כמעט בלתי ניתן לעצירה בהתקפה ואחד משניים או שלושה שחקני ההגנה הטובים בליגה. כבר עכשיו הוא הצליח לספק את אחד המועמדים לפרס המהלך ההגנתי של השנה כאשר במשחק מול מינסוטה הוא זינק על הרצפה ויירט מסירה. זה משהו שקורה הרבה אבל העניין היה שכאשר המסירה יצאה לדרך והייתה באוויר הוא בכלל היה עם הגב למוסר. עיניים בגב יש לא רק למורים מסתבר.

לאונרד נמצא בכושר שבזכותו התייחסו אליו בשנים האחרונות כשחקן הטוב בליגה בשני עברי המגרש. התרגלנו להתייחס אליו ככזה ומפה ולשם כבר לא בטוח שזה נכון. לא שהוא ירד ברמה אלא שבינתיים, הרחק בניו אורלינס, אחד אנתוני דיוויס נותן הצגות התקפיות והגנתיות. אם כבר מדברים על האחרונות להפסיד הרי שניו אורלינס היתה האחרונה במערב לרשום הפסד. הניצחון האחרון ברצף היה במשחק שאותו היא כבר הפסידה לברוקלין באופן עקרוני אלא ששבע שניות לסיום דיאנג'לו ראסל החליט להגיש לה אותו בחזרה כשמסר בלי סיבה נראית לעין את הכדור ליציע ואפשר לפליקנס לגנוב את המשחק עם סל ניצחון שתי שניות לסיום. גם לגנוב צריך לדעת. אגב, אם המשחק היה נערך במקום אחר, נניח בליגה האיטלקית, כבר היתה נפתחת חקירת משטרה נגד ראסל בחשד להטיית משחקים.

חזרה לדיוייס. היכולת שלו איננה בשורה חדשה, הוא הרי כוכב פחות או יותר מהרגע שהוא נכנס לליגה, אבל החל מאמצע העונה שעברה הוא כבר בספירה אחרת, כזו שמציבה אותו כאחד מארבעת או חמשת השחקנים הטובים בליגה. כמו קוואי גם הוא שחקן הגנה פנטסטי. העונה זה בא לידי ביטוי נכון לעכשיו עם 13.3 ריבאונדים, 3.8 חסימות ו- 2.5 חטיפות למשחק.

במערב לא נותרו אם כן בלתי מנוצחות ובראש התמקמה כבר גולדן סטייט שדואגת להבליט כל משחק כוכב אחר. במקרה האחרון זה היה קליי תומפסון שפתח את העונה עם כוונות לא מאופסות ואז כייל אותן, שבר את שיא השלשות למשחק והעמיד אותו על 14. למען הפרופורציות, רק שתי קבוצות בליגה קלעו העונה עד עכשיו יותר מ- 14 שלשות למשחק בממוצע. כל הקבוצה ביחד. מעבר למיקום בראש האזור שלה גולדן סטייט נמצאת בכושר נהדר, מהסוג שהביא לה שלוש טבעות. זה לא מפתיע אבל גם לא מובן מאליו. את העונה שעברה גולדן סטייט פתחה בדשדוש ולאורך חלקים ארוכים ממנה היא התנהלה בנמנום מפוהק, מחפשת בנרות מוטיבציה.

ערוץ הילדים

נהוג לומר על הדראפט שהוא ממלכת אי הודאות. בחירות גבוהות מתבררות כפלופ, בחירות נמוכות הופכות לכוכבים, מה שמשתקף בפנקסי הסקאוטים איננו תמיד מה שיוצא בסוף. חוץ מהשנה, לפחות עד עכשיו. בינתיים הכל מתיישר בדיוק לפי התכנון המקורי. חמשת הקלעים המובילים מבין הרוקיס הם חמשת הבחירות הראשונות בדראפט. שלושת הריבאונדרים המובילים מגיעים מאותה חמישיה וכנ"ל שלושת המוסרים המצטיינים. עוד לא צץ רוקי מפתיע ומצטיין מבחירה נמוכה יחסית, סטייל דונובן מיצ'ל או קייל קוזמה מהשנה שעברה.

שלושה רוקיס ניצבים כרגע מעל כולם. דיאנדרה אייטון מספק דאבל דאבל בנקודות וריבאונדים, ומפתיע לטובה גם בתחומים אחרים כמו אסיסטים, שם הוא מדורג שלישי מבין הרוקיס. טריי יאנג סתם פיות להרבה שחשבו שהוא לא יצליח בליגה של הגדולים. כמו במכללות הוא קולע הרבה ומוסר לא פחות הרבה. הוא עדיין מסתגל ולומד ופה ושם נעלם לפרקי זמן מסוימים אבל בסך הכל הוא נראה מצוין.

מדרגונת קטנטנה מעליהם נמצא לטעמי לוקה דונצ'יץ'. את היכולת שלו אנחנו  מכירים מהביצה שלנו אבל היה ספק קטנטן שכזה שאולי מה שטוב ליורוליג לא יעבוד ב- NBA עם המפלצות האתלטיות והמהירות שיש שם. מסתבר שזה עובד גם שם. שבעה משחקים לתוך העונה ועושה רושם שהוא השחקן הכי חשוב של דאלאס. הוא עושה הכל – קולע, מוסר וקוטף, והכל באופן שמשדר בשלות וחכמת משחק נדירה. את הרמז היחיד לכך שהוא רוקי אפשר למצוא בעמודת האיבודים אבל זה יילך וישתפר עם הזמן.

דבר שמאוד מסייע לו (וממנו אייטון ויאנג לא נהנים באותה מידה) היא הסביבה. אייטון הגיע לפניקס שהיא פוטנציאל גדול בעתיד ואסון מהלך בהווה. יאנג נמצא באטלנטה שהפקידה בידיו את המושכות כבר עכשיו, עם כל הלחץ שזה כולל ועם צוות מסייע מוגבל למדי. דונצ'יץ' הגיע למקום עם תנאים נוחים יותר. הוא חולק את המושכות בקו האחורי ובניהול המשחק עם דניס סמית' ג'וניור כך שלא כל הלחץ מונח עליו. בנוסף הוא מתאמן תחת ריק קרלייל, אחד המאמנים הטובים בליגה, ואי שם על הספסל יש לו מנטור גרמני חכם ומנוסה. בסביבה הנעימה הזו נותר רק להמתין ולראות עד כמה גבוה הוא יצמח.