ראש הממשלה ושר הביטחון סיימו את שבוע שעבר כשהם מסכימים (סוף סוף) על זהות הרמטכ"ל הבא ומיד עברו להתכתש על זהות סגנו, עם אותם מועמדים. מנגד, נראה שהדרג המדיני מוכן להכיר פומבית בכך שלמצב בעזה נדרש פתרון מדיני. 

בבוקר יום שישי שעבר פרסם שר הביטחון, אביגדור ליברמן, את בחירתו באלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל הבא. החוק קובע שהשר הוא הבוחר מבין המועמדים את הרמטכ"ל, ואילו ראש הממשלה מאשר את הבחירה (או לא), אך אינו יכול להציע מועמדים משלו. לאחר מכן מוגש שם המועמד הנבחר לוועדה למינוי בכירים והממשלה מצביעה ומאשרת את המינוי. בדרך כלל תופס המועמד שנבחר את עיקר השיח התקשורתי בימים לאחר בחירתו, כשהפרשנים השונים מנתחים את האתגרים אתם יידרש להתמודד כמפקד הצבא ומפליגים בסיפורים על אודותיו. 

הפעם, בשל האופן שבו נעשה הדבר, התמקדה התקשורת בכך שהשר ניצל את היעדרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששהה בביקור מדיני חשוב בסולטנות עומאן, בכדי ליהנות מאור הזרקורים לבדו, ולכאורה לקבוע עובדות בשטח בנוגע לבחירת הרמטכ"ל. רה"מ בתורו נמנע מלהגיב זמן ממושך, ובירך על הבחירה רק זמן קצר לפני כניסת השבת.

מחטף בהודעה לא במהות

מימין: ראש הממשלה נתניהו והאלוף זמיר, (צילום: לע"מ).

בטרם הבחירה פורסם שראש הממשלה מעוניין שאת התפקיד יקבל האלוף אייל זמיר, קצין שריון ששימש כמזכירו הצבאי וכאלוף פיקוד דרום, ואילו השר רצה את האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל ששימש כאלוף פיקוד מרכז וראש אגף המבצעים. לשניים, שעשו מסלול שירות מרשים, ישנם פערים משלימים בקריירה. בעוד שהראשון מכיר היטב את צבא היבשה ואת הקומה האסטרטגית, מתמחה השני בתחום המודיעיני ובמבצעים המיוחדים. שני המועמדים שכיהנו כסגני רמטכ"ל, כוכבי וגולן, לכאורה לא השתתפו במירוץ. למרות האופן שבו בחר ליברמן להודיע, סביר שהבחירה נעשתה על דעתו ובהסכמתו של ראש הממשלה, שכעס בעיקר על כך שנשאר מחוץ לחגיגות. או שהיתה זו פשרה מפא"יניקית או שהשר רצה בכוכבי, והסווה את רצונו באמצעות הבעת תמיכה באלון, ביודעו שכך תתקבל הבחירה בכוכבי ככזו שלוקחת בחשבון את רצונו של ראש הממשלה. 

כוכבי הוא בחירה טובה גם כך וגם כך. הרקורד שלו מלא והוא עבר בכל תחנה נדרשת בדרך. מח"ט הצנחנים באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדת עזה בהתנתקות ולאחריה (שם גם התרחשה אחת התקלות היחידות בשירותו, חטיפת גלעד שליט), רח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה" וראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". על המערכה בעזה בקיץ 2014 ספג אגף המודיעין בראשות כוכבי ביקורת על איום המנהרות שחומרתו לא הובנה עד תום, כמו גם על העובדה שכוונת חמאס לפתוח במלחמה ונחישותו להוסיף ולהילחם במשך 51 ימים ולא הוערכו כיאות. במקביל גרף שבחים על תפיסת הלוחמה מוכוונת המודיעין (לוחמ"ם) שפיתח, ששיפרה משמעותית את המודיעין שניתן לכוחות הלוחמים בשטח, באופן עדכני ומקיף. ב"צוק איתן" התפיסה אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת, ובמקביל סיפקה מודיעין עדכני שהזהיר את הכוחות בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. התחנה הבאה היתה פיקוד הצפון, ושם התמקד כוכבי בהכנת הפיקוד למלחמה ובמערכה שבין המלחמות, תחום שבו עסק גם באמ"ן.

והנה לאחר שנבחר המועמד והוסכם ממשיכים השר וראש הממשלה להתכתש על זהות מי שיכהן כסגנו. ליברמן טוען, ולא בלי צדק, שהנושא אינו בתחום סמכותו (וגם לא צריך להיות בתחום עיסוקו) של ראש הממשלה, ואת זהות הסגן מסכמים ביניהם שר הביטחון והרמטכ"ל הבא. נראה שראש הממשלה, מצדו, מנסה לכפות את מינוי זמיר בכדי להוכיח שהוא זה שקובע את הטון. הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף, כתב בשעתו שבין הקריטריונים למינוי רמטכ"ל חשוב שלמועמד שנבחר "יהיה ניסיון קרבי וניסיון בפיקוד יבשתי", ועוד ציין שחייבת להיות לו רגישות גבוהה להיבט החברתי-הפנימי, שכן חשיבותו תלך ותגדל. לצד אלו חייב המינוי "להביא לפרישה מינימלית של אנשים טובים בצמרת צה"ל". הבחירה בכוכבי מאפשרת את השארתם של אלון וזמיר במערכת, אך אם ייכנע ליברמן לדרישת נתניהו, יש סיכוי שאלון יפרוש, ומכאן שמוטב למצוא פשרה.

יש ערכים שחשובים יותר מתפקיד בכיר

באוטוביוגרפיה שכתב ויצאה לאחר מותו, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), תיאר האלוף (מיל') דורון רובין מפגש שהיה לו, זמן קצר לאחר שסיים את תפקיד מח"ט הצנחנים, עם האלוף יאנוש בן גל, אז אלוף פיקוד הצפון. יאנוש, שרובין היה מחביביו, העיר לו שאף שיש לו את כל מה שצריך, לא יתמנה לרמטכ"ל. כוונתו של יאנוש היתה שלרובין היה "פה גדול", והוא התבטא בביקורתיות, שאותה לא חסך גם מעצמו, על כל נושא ובעל תפקיד. התכונה הזו גם עלתה לו בקידומו לאלוף פיקוד ואף למעלה מכך. למרות שידע שיש אמת בדברים השיב רובין, לקונית, שאם לא אז לא, אבל העריך, כפי שאכן קרה, שגם יאנוש (שהיה מועמד מוביל לרמטכ"ל) לא יזכה לכך. בן גל הודה שאכן זה המצב, "אבל עליך קצת חבל, לא?" (עמוד 132). 

עטיפת ספרו של האלוף רובין, שגישתו הביקורתית בלמה את קידומו, (מקור: סימניה).

שיחה שכזו, אף שלא התרחשה, היתה יכולה להתקיים בין אלוף דמוי יאנוש ובין האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר שהיה גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. גולן, שהיה חייל צעיר בצנחנים כשרובין היה המח"ט וכמוהו נחשב למפקד בולט בכל דרג שבו שירת, הסתבך לפני שנתיים בתקרית מן הסוג שאליה נקלע רובין חדשות לבקרים. בנאום שנשא בערב יום השואה לפני שנתיים אמר ש"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". סביר שאלמלא הנאום היה הדרג הפוליטי, שהנאום נתפס כביקורת עליו ולא כפי שהיה באמת – תמרור אזהרה לחברה כולה, שוקל את מועמדתו של גולן ברצינות של ממש. לאחר מכן, נמנעו הפוליטיקאים מכך, וחבל. המציאות שבה נאום כזה או אחר ולא התפיסה האסטרטגית, הפיקוד בשדה הקרב והעולם הערכי הם המדד שייקבע אם קצין מסוים יקודם ואם לאו, מטרידה. 

מההודעה שפרסם בעקבות העובדה שלא נבחר, ניכר שהרמטכ"לות, אף שהיתה יעד שאליו שאף, לא היתה עבורו אובססיה אלא אופציה. "יש לנו צבא מצוין, מאחל הצלחה לכוכבי, לא מצטער על הדברים שאמרתי במשואה, לא חונכתי להצטער על האמת", מסר במוצאי שבת שעברה. גולן שצדקת נאומו הוכחה כמעט ברגע שירד מהבמה, הוכיח שוב שיש דברים חשובים גם מהקידום והדרגה ושעמוד שדרה אינו בגד שפושטים ולובשים כשנוח. 

אין ימי חסד ואין גם פתרון צבאי

סוף השבוע שעבר, שכלל ירי רקטות שביצע הג'יהאד האסלאמי לעבר יישובי עוטף עזה ובתגובה תקיפות של צה"ל מן האוויר ברצועה, היווה מבחן ראשון למפקד אוגדת עזה הטרי, אליעזר טולדנו, שנכנס לתפקידו ביום רביעי בבוקר. טולדנו שהחליף בתפקיד את תא"ל יהודה פוקס אחרי כהונה ארוכה במיוחד, הגיע לתפקיד כשבילקוט השירות שלו שתי תחנות חשובות: מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" והמזכיר הצבאי של רה"מ. שני התפקידים הללו הכשירו אותו לראות את הדברים מהרמה הטקטית לאסטרטגית. בעזה, המרחק בין אירוע על הגדר והפגנה אלימה שעמה מתמודדים הכוחות שבשטח, לכדי אירוע שבו דן הקבינט המדיני ביטחוני, קצר במיוחד. הניסיון שרכש טולדנו שנחשף לשתי הרמות, ישרת אותו היטב. בתום גל התקיפות של צה"ל הושגה הפסקת אש ותם הסבב, לעת עתה. ברצועה, כמו בכדורגל, משחקים משבת לשבת. 

בספרם, "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), תיארו עפר שלח ורביב דרוקר כיצד ב"מבצע חומת מגן", בטרם תחילת המתקפה על העיר שכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמוד 220). הלקח הזה נשאר עם כוכבי, כמו גם עם קצינים בכירים במטה הכללי שלקחו חלק באותה מערכה סיזיפית וקשה, ובהם הרמטכ"ל איזנקוט, אותו יחליף בעוד כחודשיים. היעדר יעד של ממש בעזה שמולו אפשר להפעיל כוח ולהגיע להישגים, וההבנה שהפתרון הנדרש הוא מדיני ולא צבאי במהותו, הם הסיבה שהפיקוד הבכיר של צה"ל נמנע מלהציג גישה התקפית שתהיה תואמת לזו שמציגים חלק מהשרים חברי הקבינט בתקשורת. התפקיד של הצבא הוא להכיל את האירועים ככל שניתן ולמנוע מהם להסלים (במילים פשוטות להימנע מהרוגים), כך שהדרג המדיני לא ייאלץ לצאת למערכה שאינו רוצה בה.

השבוע צוטט בתקשורת גורם מדיני בכיר שאמר כי ראש הממשלה נתניהו מעוניין למצות את הניסיונות להשיג הפסקת אש ברצועת עזה, באמצעות המגעים עם האו"ם, קטאר ומצרים. לדבריו, ראש הממשלה "רוצה שתהיה תכלית לפעולה צבאית בעזה. אפשר לכבוש את עזה ולהחליף את חמאס, אבל אין מתנדבים לקחת מאיתנו את עזה. אם היה למי לתת את עזה, אולי היינו כובשים אותה כבר מחדש". אף שהגורם ציין שבמידת הצורך יונחתו "מכות קשות על עזה ללא כיבוש הרצועה" הוא ציין שלמהלך כזה, שעיקרו הפעלת אש, החמאס יגיב באש משלו וישראל תמצא את עצמה בדיוק באותה הנקודה שבה היא נמצאת היום. לכן ראש הממשלה מוכן לספוג את הביקורת, שמגיעה גם מצד שותפיו הקואליציוניים, ולמצות את המגעים עד תום. הוא יודע, אמר הגורם המדיני הבכיר, "שאם ייצא למבצע בעזה בשעתיים הראשונות כולם ימחאו כפיים, אבל אחר כך כולם ישנו את דעתם וימתחו עליו ביקורת". הביקורת, אגב, תגיע מאותם אנשים שמבקרים את האיפוק שלו היום.