יום אחד, אשתי ואני הלכנו לערוך ביקור חולים אצל חברי היקר עיסאם בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה.
נכנסנו לבית, ועלינו לקומה השנייה, ולפתע הבחנתי לפי מעלה המדרגות שזהו בית שיכון עולים משנות השבעים של המאה שעברה, ומכאן לא יעלה על הדעת שהבית הזה ניצב בין בתי האבן של הואדי.
במעלה האפלולי של המדרגות, צצו לפתע גבר ואישה שירדו מולנו. למרות האור הקלוש שעלה מהצוהר הסמוך לתקרה הבחנתי שהיא הייתה אישה נאה מאוד בעלת מראה שברירי ועדין, והגבר היה אדם יפה תואר ששיבה קלושה עלתה בשערו החלק והשופע וייפתה עוד יותר את מראהו.
"שלום" גימגם במבוכה הגבר במבטא רוסי כבד "אתם לגור פה, כן…" והוסיף במהירות "אולי אתם יכול לתת אנחנו עבודה, ניקיון, קצת לנקות מדרגות?"
רצינו לענות שאנחנו לא מפה, אך מצפוני ייסר אותי ובראשי החלו לצוץ רעיונות, אולי בחדר המדרגות שלנו צריך מישהו, הרי מנקה המדרגות הרוסי שגנב את החתול הג'ינג'י שלנו נפטר לפתע לפני כחודשיים, אולי לנכש את העשבייה הסוררת בחצר ביתנו שלאחר החורף הגשום השתוללה לכל עבר והרסה לנו את הדשא הצהבהב, אלא שאשתי כדרכן של נשים, אישה מעשית וחותכת' השיבה "לא תודה, אנחנו לא זקוקים לעובדים…"
דחפתי בעדינות מרפק כמעט לא מורגש בזרועה של אשתי כדי שתרכך את תשובתה המאכזבת לזוג המסכנים שנכמרו רחמי עליהם.
לפתע כיווץ הגבר את גבותיו, מצחו העלה קמטים והוא פנה אלי ואמר בשפה רצוצה:
"אתה הוא רז'יסר (במאי ברוסית) שעשה זה… פילם 'שלג בקינשסה?'
ואת שם הסרט 'שלג בקינשסה' אמר באנגלית.
נדהם התבלבלתי לגמרי. אכן אני הבמאי שעשה את הסרט 'שלג בקינשסה', אבל מה לאיש הרוסי הזה ולסרט שלי שנחל כישלון חרוץ בבתי קולנוע והוזמן לפסטיבלים ספורים בעולם?"
שאלתי את האיש בגמגום "איפה ראית את הסרט הזה?!"
ענה האיש "אוה! אני לראות זה הפילם בוולגוגראד. אתה להכיר?"
עניתי: "וודאי שאני מכיר, בעבר קראו לעיר סטלינגראד, שם התחוללה המלחמה הכי קשה במלחמת העולם."
"נו" פנה אל אשתו בחיוך" נו, מריה… יש יזראלים יודע וולגוגראד, סטלינגראד."
ושניהם פרצו בצחוק מלבב.
"אתה לא זוכר?" צוחקת אשתי בסבר פנים "שהסרט הוצג בפסטיבל הסרטים במוסקבה, בטח ראו את הסרט שם."
"בפסטיבל מוסקבה?" זעקה כמעט פורצת מפי ואני חש שסומק עז מציף את פני. גם שם במוסקבה נחל הסרט כישלון חרוץ, לא יותר מעשרה אנשים באו לצפות בסרט, נמלטתי כל עוד נפשי בי מהאולם מבושה… ואני רוצה לעבור נושא כדי שלא נשוב ונדון באירוע הנורא, ובכלל: בכל פעם שאני נזכר בסרט הכושל הזה תחושת דיכאון מציפה אותי ומייסרת את נפשי. ואני מנסה להיפטר מהעניין במהירות. אבל אשתי מתעקשת "אם הם אומרים, כנראה שצפו בסרט ברוסיה, בכל זאת אולי היו בהקרנה במוסקבה?"
"לא לא" מתעקש הגבר היפה בחיוך "אני לראות זה פילם בוולגוגראד."
מה פתאום וולגראד ימח שמה! אני רוצה להיפטר מהעניין ולהסתלק אבל אשתי ממשיכה להתעלל בי "אולי גנבו את הסרט כל מיני פיראטים, הרי ידוע שהרוסים גונבים סרטים ומשדרים בכל מיני תחנות שידור ברחבי רוסיה. הם גנבים!"
"שטו 'גנבים'"?" פונה הגבר אל אשתו שמושכת את כתפיה העדינות, כאומרת, אינני יודעת.
אני רוצה לצעוק על אשתי זעקה מרה ובמקום זה הצלחתי בשארית כוחי לשנות את הנושא במהירות, עוד גמגמנו מעט מאוד על הא ועל דא, ואשתי זרזה בי למהר ולבקר את חברנו עיסאם החולה ברוך שפטרנו.
בפרידתי מהם, פסחתי על שני סעיפי שגם כך רופסים הם בדרך כלל, האם להוציא את ארנקי, ו… מצד אחד הם זקוקים לכסף מצד שני לא ביקשו כסף, עבודה הם מבקשים. עבודה בכבוד ולא נדבה. אבל מי יודע אם יש להם לארוחת ערב, אולי אזמין אותם למסעדה, ואיך אזמינם למסעדה אם אני צריך לבקר את עיסאם? ואולי אקבע איתם שעה מאוחרת יותר לארוחה בדירתנו, אבל אם אזמין אותם לארוחה זהו רמז מצדי שאני מעוניין בחברותם, ואין הזמנה לארוחת ערב שאין לה המשכיות להזמנה נוספת להיפגש, ועוד הזמנה ועוד הזמנה ואני לא במצב שאני רוצה חברים. אדרבא יש לי יותר מדי מכרים ויש רבים מהם שאני הייתי שמח להפטר… אז אולי להפטר משני הרוסים שצצו לנו לפתע פתאום, ומשהו בתוכי אומר: אולי בכל זאת תיפטר מהם, תיתן להם כסף וחלאס!"
בעודי חכך בדעתי, אני מוצא את עצמי באותה שנייה ממש, צועד מתנשף שלוב זרוע עם אשתי בכביש המטפס במעלה תלול על ההר בשכונה מרוחקת בכרמל. על המדרכה לצד הכביש רכן על ברכיו אותו גבר רוסי יפה תואר, ממש אותו גבר!- בבגדי עבודה מדביק אבני מרצפת זו אל זו.
חמקתי ממבטו, אך בזווית עיני ראיתי שהוא הבחין בנוכחותי והספקתי להבחין שגם הוא חמק ממפגש עם מבטי.