מה אומר ומה אגיד, קברניטי התרבות החדשים במדינתנו היקרה, ממש ממש לא צריכים לדאוג שאין להם מספיק סרטים לאומיים ודתיים המציגים את ערכי דתנו הייחודית, כלומר הדת היהודית, קבל עם ועולם. האמת שהם לא מודאגים באמת, זוהי רק מניפולציה פוליטית זולה ומסיתה.

כי הרי כבר יותר מעשור, הרוב הגדול של הסרטים, יחסית לאוכלוסייה בארצנו הקדוש, עוסקים בחרדים ודתיים ורק מיעוטם עוסקים ב"סמולנים", רחמנא ליצלן, כפי שמאשימים את יוצרי הקולנוע. אחד הסרטים שעסקו בחרדים השנה הוא "הבלתי רשמיים" המצוין שניכר שהבמאי שלו שוחה בעולם שהוא יוצר. הרוב הם סרטים מציצניים העוסקים בחרדים, אנשים המהווים התגלות של ממש לקולנוענים הישראלים הנקראים חילונים, אלה המעורערים באמונתם החילונית ומוצאים מזור לנפשם המתעתעת (ללא שמץ זלזול), בחיצוניותם של אנשים ש"טוב להם" המניחים תפילין, מברכים על כל לגימת מים ובכל דקה משבחים את "בורא עולם ישתבח שמו" – הנה ממש בימים אלה מגיח אלינו בפעם המי יודע סרט על חרדי, הפעם על אורי זוהר.

נכון שהסרט "סיפור אחר" של הבמאי אבי נשר מספר את הסיפור בו חווים חוויה משותפת חילונים וחרדים, כי הרי בלי חילונים בסרטים מהסוג הזה, איך נעורר שיח על חרדים וההיפך? אבל ניכר שהיוצר אבי נשר, מציג דמויות לא אמינות של חילונים הנלחמים בעוז, ובתילי שקרים על שקרים כדי שבתם שחוזרת בתשובה והעומדת להינשא לזמר חוזר בתשובה, תחזור מסורה.

כולם בסרט השטחי הזה הם שקרנים – בעיקר החילונים הנבזיים שלא מוכנים להסכין לכך שבתם תחזור בתשובה. ואילו השקרנים האחרים כמו החתן-הזמר החוזר בתשובה, כלי שכולו תפארת, הוא בחור טוב מאוד שהשקר שלו הוא רק "שקר לבן" שנועד לשלום בית.

"סיפור אחר" (צילום: איריס נשר באדיבות סרטי יונייטד קינג)

עלילת סרטו של נשר עוסקת ביונתן עבאדי (יובל סגל), פסיכולוג צעיר הגר באמריקה, שמסובך במיזם הייטק הנקרא על ידי אביו, שלמה עבאדי (ששון גבאי), גם הוא פסיכולוג-פנסיונר להגיע בדחיפות לארצנו כי הבת-נכדה ענת עבאדי (ג'וי ריגר) התכשיטה החוזרת בתשובה ועומדת להינשא לשחר, זמר החוזר בתשובה (נתן גושן), ויש להצילה. מצטרפת לחבורת ההצלה טלי, גרושתו של יונתן (מיה דגן), שרוקמת את התרגילים הכי מלוכלכים כדי למנוע את האסון.

בנוסף, הבן הפסיכולוג, ואביו הפסיכולוג הפנסיונר מטפלים מטעם בית המשפט בזוג הורים לילד העומדים בפני גירושין, כיוון שְאֵם הילד, החוזרת בשאלה, החלה להבין את נשיותה הנקנית ביסורים בעולם המיזוגני ומצטרפת לכת פגאנית העובדת לא פחות ולא יותר את האלה התנ"כית הנשית האשרה, זו שהתנ"ך דאג בכל פעם לנתצה ולשרוף אותה מחדש. האלה אשרה אמורה להציל את האישה מציפורני בעלה שבסך הכול מחנך את הילד לחיים רגילים ומסרב שבנו יהיה עובד אלילים. הכול מסתבך כאן לעלילה מופרכת בה, כמו בטלנבלות, גם אקדח נשלף, שאחרי פרק 1,830 – סוף טוב הכול טוב. בל דאגה, גם כאן הכל יגמר בכי טוב.

"סיפור אחר" (צילום: איריס נשר באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסרט הוא אפילו לא מלודרמה כפי שהמבקרים מציינים. שום דמעה לא זולגת כי הרי כמו בטלנובלה ההמשך יבוא למחרת ואז הגיבור יגבור על אויביו. "סיפור אחר" היא לכל היותר טלנובלה ברזילאית בה אירוע רודף אירוע ואין סבלנות להבעת רגשות. כלומר, הכי בעייתי בסרט שהרגשות כולם נאמרים בטקסט ישיר ולא במבע קולנועי שיוצר נסיבות מתאימות להגיע לקתרזיס רגשי. כבר אמר הבמאי הדגול סטניסלבסקי כי "הכי חשוב זה הסבטקס כי את הטקסט הצופה יכול לקרוא בבית". זה סרט ללא סבטקס. זהו סרט שמעורבים בו כמה ז'אנרים ובתוכם ז'אנר סרטי אימה בדמות אישה שקושרת את בנה בחבלים לאלה הכנענית "אשרה".

יכול להיות שיש אי אלה אמיתות עובדתיות בסרט, שאכן מתרחשים בבתים חילוניים אלה ואחרים, כי הרי אין זה פשוט להורים שאחד מצאצאיהם חוזר בתשובה, ההתמודדות היא קשה מנשוא מכל הצדדים. אבל, בעיית הבעיות לגבי בסרט הוא לא האמיתות העובדתיות אלא האמינות. כי זהו עיקרון הכי חשוב ביצירה קולנועית, לא האמת חשובה אלא האמינות שהמצבים הקולנועיים משדרים לצופה. לדוגמא: חשבתם כמעט כל הסרט שהסב המודאג הביא את בנו מארה"ב למטרה של הצלת בת בנו? ובכן תרגיל תסריטאי-קולנועי מניפולטיבי יגלה לכם שטעיתם צופים יקרים. כי הרי "תפקיד" הקולנוען הוא ליצור תפניות עלילתיות – יעני, ליצור מתח. אבל מה זה אומר על הסרט שהצופה איננו מתפתה לאכול את המטעם המוגש? זה אומר שהתפנית בעלילה נוצרה למען התפנית עצמה ולכן היא מלאכותית. ויש לא מעט תפניות כאלה.

"סיפור אחר" (צילום: איריס נשר באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסרט גם מיזוגני להכעיס ואינני מרבה להשתמש במילה הזאת. טלי, גרושתו של יונתן, אימה של ענת היא "ביצ'ית" טיפולוגית קלאסית, וכמובן כביצ'ית ראוי לה להיות אשת נדל"ן. האישה הפגאנית שלוקחת את בנה לטקסי העצמה נשית הסוגדת לאלה אשרה, וחייה פעם בעולם החרדי, היא כל כך נוראה שהיא גורמת לבעלה הבחור הטוב לחטוף את בנו. מצד שני, כאשר אישה נכנסת בטעות לקהל הגברים באירוסין היא מגורשת בקללות וגסות רוח מאין כמוה? מה שאני מבין מהמסרים הסותרים, זה לא את מורכבות הסרט אלא שלבמאי אין מסר מוצק ומטרתו היא פעם לקרוץ לקהל זה ופעם לקהל אחר.

בסרט שכזה, שרוב הטקסטים מדוקלמים, מה הפלא שמיה דגן משחקת גרוע, ששון גבאי בינוני, ואפילו שחקנית כמו ג'וי ריגר מדקלמת טקסטים כעוסים הכתובים גרוע, דקלומים המכוונים כלפי האב האומלל שהתנהג לדעתה גרוע כלפיה כל חייה וגרם לה להיות מסוממת וחוזרת בתשובה. אלא שהופס!… בסרט אותו יהונתן נראה כאדם טוב ומצפוני שרק נוח מהתנ"ך היה יכול להתחרות בצדיקותו.

היחידים בסרט שמשכנעים הם יובל סגל במשחק מצוין למרות המצבים הלא אמינים, ושירתו של הזמר נתן גושן.

"סיפור אחר" (צילום: איריס נשר באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסרט נתמך על ידי קרן ירושלים ועל כן, כדי לקבל כסף מהקרן, קולנוענים רבים ממקמים בצדק את סרטיהם בירושלים. אבל בסרט זה, לא רק שירושלים מציצה כמעט בכל פריים באופן מוגזם, אפילו ממכשירי טלוויזיה הפועלים באקראי במרחב צצה לה ירושלים שלנו. והשיא: לסרט הכניסו, ללא קשר לעלילה, מהומות של ערבים מאיימים ואלימים בירושלים המזרחית. אלוהים! מה זה שייך לסרט?!!! ועוד מאשימים קולנוענים בשמאלנות. קרוב לוודאי שמירי רגב מרוצה מהסרט, גם אם לא צפתה בו.

אבי נשר הוא במאי מיומן מאוד בעולמות שהוא מכיר והקולנוע זורם בעורקיו, "הלהקה" "דיזנגוף 99" ועוד מספר סרטים שעשה בארה"ב, חלקם הצליחו וחלקם נכשלו (ואינני מתכוון בקופות). אבל כמו במאים רבים הוא טוב בחומרים שהוא מבין בהם. ב"סיפור אחר" הוא כשל לדעתי. המבקרים, ברובם חוץ מאחד, בינתיים נטו לו חסד. אבל אין זה לדעתי, הסרט שהוא יוכל להתפאר בו.

אני כחסיד הקולנוע הישראלי, ששמחתי לשבח חלק גדול מהם השנה, אינני מבין את "הריצה" של קרנות מסוימות לתמוך בסרט כמו "קרן אביחי" ו"קרן גשר" שמטרתן לתמוך בסרטים היוצרים גשר בין חלקים בחברה הישראלית. לא הבנתי מה מגשר כאן בדיוק.