"אילנית לקופה שלוש! אילנית לקופה שלוש!"
יצאתי מהמחסן בצעדים אטיים, כשפיהקתי אחת הלקוחות הסתכלה עליי כאילו אני דינוזאור.
כל פעם שאני עוזרת לדימה במחסן שולי קוראת לי בכריזה כאילו באים לשדוד אותה. כאילו מה כואב לה – שאני עוזרת לבן אדם?
ניגשתי לקופה שלוש, ושולי עמדה שם, הניחה ידיה על המותנים, ופיזרה מבטים עצבניים מסביב.
"רמי הלך, ואני צריכה לשירותים".
"אבל שולי יש פה לקוחה. לא מחליפים קופאית באמצע חשבון".
אמרתי בשקט, מביטה בגברת הצעירה שהוציאה שקית תפוחי אדמה מתוך העגלה שלה.
"את פה שנה, אני פה שמונה שנים, ואת לא תגידי לי מה החוקים את שומעת? רמי הקמצן חרא הזה לא פה, ואני מחליטה. יאללה כנסי לקופה עד סוף המשמרת, ואני אצא להפסקה. מגיע לי".
קפאתי במקום.
מגיע לה? אולי באמת. אני כבר לא יודעת מה מגיע ולמי.
רק יודעת שלי למשל, מגיע לקחת את הבת שלי לחופשה. מאז שהתגרשתי ואריה, הכלב הזה, לא משלם לי מזונות אני קורעת את עצמי במשמרות כפולות בגיהינום העלוב הזה.
אני מגיעה מוקדם, תמיד אני מגיעה מוקדם – לפחות עשרים דקות לפני תחילת המשמרת.
אומרת שלום לשומרת בכניסה לחניון, לבנות בקופה הראשית, לדימה שאף פעם לא יוצא מהמחסן, ואז אני עוברת את המסדרון, ונכנסת לחדרון שצמוד למשרד של רמי. שם אני לובשת את המדים, החולצה האדומה שספוגה בריח של סיגריות ומרכך כביסה, סוגרת כפתור אחר כפתור. סופרת את הקופה, ורק אז מחתימה כניסה.
רמי חושב שספירת השקלים והאגורות צריכה להיות על חשבון הזמן שלנו, אבל בסדר. העבודה קרובה לבית שלי, אז אני לא מתלוננת, מקבלת את החוקים שלו כי זה מה יש. אני עובדת טובה, נראה לי ככה. לא מדברת יותר מידי – פותחת ארגזי סחורה בשעות שאין הרבה לקוחות, מעמידה קופסאות חומוס וקוטג' בצורה מסודרת, כמו במקרר של עשירים. הכל מלא, איזה יפה זה נראה שהכל מלא. אני לא אוכלת, לא שותה, מתאפקת לפיפי עד שכואב לי ממש, ומסתובבת כל היום עם סחרחורת.
תמיד כשאני פותחת קופה אני מבקשת מאימא שלי, אללה ירחמה, שתעזור לי לא לעשות טעויות בכסף. הייתה חכמה אימא שלי, תמיד אמרה שכסף שווה לחיים של אנשים, ושאם אקח למישהו יותר מידי כסף בטעות הוא עלול לבוא לשרוף אותי כאילו לקחתי לו את הילד, כשזה מגיע לכסף אנשים מתנהגים יותר גרוע מבהמות.
"אילנית את רוצה לעצבן אותי? למה את עומדת כמו מפגרת?"
הגברת הצעירה בקופה מלמלה משהו על זה שמישהי צריכה לעשות לה חשבון, והיא ממהרת לקחת את הילד שלה.
כאבה לי הבטן כששמעתי את זה. ילדים זה חשוב, הכי חשוב.
בכל עשירי לחודש אני יושבת עם מחברת הברביות שלקחתי לבת שלי, וכותבת את כל ההוצאות לעומת ההכנסות.
בכל עשירי לחודש אני מבינה שגם אם לא אקנה לעצמי בגדים ונעלים אני עדיין אשאר במינוס.
איך עם המינוס הזה אני אבנה לנו עתיד, או אקח את הילדה שלי לחופש?
אריה, לפני שהתאהב בשחורדינית שלו, היה לוקח אותנו פעם בשנה לטבריה, בחנוכה.
איך שהיינו מחכות לזה. היום אין כלום, אבל אני מדמיין שיש – נכנסת לחדר של הילדה בכל ערב, מדליקה את המחשב הקטן והישן שהיא קיבלה מאיזה פרויקט בעירייה, ומנסה לחפש חופשה. כל כך הרבה אתרים, כל כך הרבה מספרים, כל כך הרבה כסף.
אני רוצה להבין אותו את הכסף הזה, רוצה להבין את עצמי, רוצה לתת לה פעם אחת חופש אמיתי. לא לישון בעמידה, לא לחלום על הנוכחות של הגבר הזה שהשאיר אותנו לבד אחרי שדאג שאהיה מכורה לנוכחות שלו. אני רוצה לצאת החוצה, לקחת אוטובוס ולנסוע ביחד איתה, מצידי אפילו לאילת.
"אני נשבעת לך שזה לא יעבור לך בשתיקה יא מטורללת!"
שולי זעקה, ואני הרגשתי איך החולצה המכופתרת הופכת להיות כבדה על גופי, אז פתחתי אותה – כפתור אחר כפתור, עד שלבסוף הורדתי אותה מעליי וזרקתי על הרצפה. הלקוחות בסופר הביטו בי, המומים. נשארתי עם גופיית ספגטי בצבע לבן שמנת, והרמתי את הראש למעלה, קולטת איך ציפור קטנה הצליחה לחמוק פנימה, בדיוק כשאני רוצה לצאת החוצה.
זהו, החלטתי, אני אלך לבנק, ואבקש עוד הלוואה. יום אחד אני אסגור את המינוס הזה, ואקח את הילדה איתי לחופשה.
נמאס לי מרמי, נמאס לי משולי, די. אני אמצא עבודה אחרת. יש עוד אלף סופרים שאני יכולה לעבוד בהם, קופאית זה מקצוע מבוקש לא?
