הדאגה המרכזית של השופט עודד מודריק לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין היתה פריצתה של מלחמת אזרחים בישראל. "יצרו אווירה שהשמאל בוגדים, שהמנהיגים בשמאל הם בוגדים. ואם הם בוגדים, אז מכאן חסרה רק פסיעה אחת כדי להתנהג אליהם כמו בוגדים. ואני חשבתי שאחרי רצח רבין יקרה גם מצב הפוך", סיפר מודריק (73), כיום פרופסור באוניברסיטת אריאל, בשיחה עם 'דבר השבוע'. "היה לי פחד עצום, ממש פחד, שהעסק הזה הולך להתדרדר למלחמת אזרחים. שנגיד והייתה הסתה לפני, ועכשיו זה יתהפך, ותתחיל קונטרה-הסתה. עכשיו קורבנות ההסתה יהיו הימין, בטח הגורמים הלאומיים-דתיים, אבל גם הלא-דתיים. הימין יואשם, ומכיוון שהמדינה הזאת תתחלק לשניים, עוד עלולה לפרוץ מלחמת אחים".

עם החשש הזה הגיע מודריק לשיפוט באחד התיקים החמורים שידעה ישראל – 'מדינת ישראל נגד יגאל עמיר'. האשמה: רצח ראש הממשלה. גזר הדין עליו חתום מודריק, יחד עם השופט אדמונד לוי ז"ל והשופטת סביונה רוטלוי, נכתב חודשים ספורים לאחר הרצח. על השלושה הוטלה המשימה הסבוכה – לשפוט את מי שהואשם ברצח ראש ממשלה מכהן, ולהוציא תחת ידם גזר דין שלא מתעלם מהשבר בו הייתה מצויה אז החברה בישראל.

השופט בדימוס פרופ' עודד מודריק (צילום: דוברות אוניברסיטת אריאל)

על פניו יכל גזר הדין יכל להכריע בעובדה הפשוטה – האם עמיר רצח או לא רצח את רבין– ותו לא. בפועל, ההתייחסויות החברתיות הרחבות יותר שזורות בו כחוט השני. "כשעלו הרהורים בדבר אפשרות של התנקשות בחייו של מנהיג בישראל, ביטלנוה כבלתי סבירה, הואיל והאמנו לתומנו שבתחום זה אין אנו ככל העמים. לפתע באה אשליה זו לקיצה והתמונה של ראש הממשלה המנוח מתמוטט, לאחר שכדוריו של מתנקש השיגוהו, אינה משה מאז מנגד עינינו. אותם כדורים פצעו אנושות אומה שלמה ומיליונים רבים, שזמן רב ביקשו להאמין שזהו חלום ביעותים ושזו אינה מציאות, אך בכל פעם שפקחו את עיניהם שבו וראו את גודל הזוועה".

בחלק אחר בפסק הדין, מצביעים השופטים על הקשרים רחבים יותר של הרצח, וקוראים לחברה הישראלית להתמודד עם מגמות של הסתה, אלימות וגזענות בתוכה. "העובדה, שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אלו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר. מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי ולא עימו לבדו אנו באים היום חשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח ה"מולך" של אידיאולוגיה כלשהי".

"הרוצח לא התכוון לבן אדם אלא למשטר"

אבל למודריק זה לא הספיק. "בגזר הדין הזה התעקשתי לכתוב חוות דעת נפרדת משלי", הוא מספר היום, "התעקשתי על כך – יותר מהכל, כי פחדתי שלא יבינו מה אני רוצה. ידעתי שגזר הדין יהיה משהו שאפשר לתמצת ל'איפה עוד ישנם אנשים כמו האיש ההוא'. כלומר – הלך מנהיג שאין כדוגמתו, עם כל הדברים שאומרים בהספד. ואני כאן ראיתי בעיה".

מודריק טען שהמוקד לא צריך להיות הפגיעה באיש יצחק רבין, אלא בדמוקרטיה הישראלית. "רציתי לומר שזה צריך להיות בדיוק ההפך. שבדיוק עכשיו צריך להתעלם מהמחלוקות ולהושיט יד איש לאחיו, אחרת הרוצח ישיג את המטרה שלו, שהיא לשמוט את הקרקע מתחת ליסוד הדמוקרטי של מדינת ישראל. רציתי להביע את זה, וחשבתי שיסתכלו עלי כמו על משוגע, ולכן התעקשתי, והצלחתי. בלית ברירה, השופט אדמונד לוי הסכים".

כיכר רבין בערב עצרת הזיכרון ה-18 בארגון קואליציית 'זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה' (צילום ארכיון: רוני שוצר / פלאש 90).

"היה לי חשוב להתייחס אל הרצח בזווית שונה", הוסיף מודריק, "גם אני אמרתי שכאדם – הרצח של כל אדם הוא דבר נורא. אבל מה ההבדל בין זה לבין כל רצח אחר? הבדל אחד הוא שהרוצח לא התכוון לבן אדם אלא למשטר. הוא רצה להפיל את המשטר. והדבר השני שחשוב הוא מניעה של מלחמת אזרחים, או ריב אחים שיהיה נורא, שיהפוך לריב דמים. אני יודע שהתפתחה שנאה, השנאה בין המחנות מתקיימת עד היום".

האם היית מגדיר את האווירה בטרם הרצח כהסתה?

"הייתי קורא לה הסתה, או מצב שיכול להביא להתפתחות ריב אחים ממש. סכסוך בתוך המדינה, בתוך העם. אנחנו יודעים שבתקופות עברו זה הוביל לפגיעות של ממש, אני יכול להצביע על תקופת המחתרות בה הפקירו לוחמים לבריטים כדי שיוצאו להורג, או ירי על אלטלנה מצד אחד, ותופעה כמו יגאל עמיר ואולי גם אחרים, הרצח של אמיל גרינצוויג למשל. כל אלה מראים שלמרות שאנחנו חברה במאה העשרים, אנחנו עדיין בעלי יצרים קמאיים שלא מונעים פגיעות ואלימות אחד כלפיי השני. כשנכנסים לתוך זה המנהיגים ומלבים את השנאה הזאת, זאת ההסתה שאת מדברת עליה. אלא שהיא לא חד כיוונית, היא יכולה לבוא משני הכיוונים. אני ראיתי את זה, וקראתי בגזר הדין – להושטת יד איש אל רעהו. לדאוג לנצחיות עם ישראל".

בחלק שכתב מודריק בגזר הדין הוא כותב כי "מעבר לאסון האישי, מעבר לצער, הכאב, ואפילו הזעם על הרצחו של אדם, מצביא ומדינאי רב עלילה, מצוי דבר נוסף שהוא מהותי ומייחד; שלוש יריות האקדח שנורו מאקדחו של הנאשם כוונו אל יצחק רבין כמשל, כמי שמחזיק בידיו את שרביט ההנהגה של מדינת ישראל במתכונתה ובצלם משטרה הנוהג. היריות הללו, כשם שנתכוונו לרוצחו נפש, הן גם כוונו להמיט חורבן על המדינה כולה."

עוד כתב מודריק בגזר הדין: "מגמת פני הרוצח היתה להשמיט את הבסיס מתחת לפני המשטר במדינת ישראל, לזרוע שיטנה ושנאה ולגרום לפירוד לבבות. לדידו לו תהי יד איש באחיו, והוא במעשיו ראש ודוגמה לכך."

מילים יכולות להרוג

העיסוק הציבורי בהסתה שקדמה לרצח רבין ממשיכה להוות מוקד חיכוך וחוסר הסכמה בין ציבורים שונים במדינה. בעוד קיימת מחלוקת לגבי השאלה האם ההסתה גרמה לרצח, והאם הרצח היה יכול להתקיים בלעדיה – ברור כי האווירה הציבורית שקדמה לרצח הייתה קשה, מפלגת, וכללה אמירות ומעשים שאינם יכולים לשמור על חברה דמוקרטית ובריאה.

עד היום יש מי שאומרים שלא הייתה הסתה, ואם הייתה – לא היא הובילה לרצח. ניסיון לבודד את הרצח כדבר נפרד.

"אני לא חושב שיש מישהו שטוען שמנהיגות ימנית, גם אם היא הייתה דיי פנאטית, הסיתה לאלימות פיזית, או אלימות פיזית קשה, אולי חוץ מאנשי הרב כהנא או רבנים מסוימים שלא הצליחו לאתר, ואם היו מאתרים היו מעמידים אותם לדין. אבל הטענה הייתה שגם מילים יכולות להרוג, ושיצירת אווירה של חלקים בעם כבוגדים, יכולה להוביל לסולם חלק של התדרדרות. אז היו בוודאי ביטויים קשים של הימין כלפיי השמאל, אולי פה ושם גם השתמשו במילים כמו בוגדים. אנשים צריכים להיזהר בדבריהם, והדברים האלה יכלו להוביל למה שהם הובילו, גם אם המנהיגות לא רצתה בדיוק את זה"

"המנהיגות תמיד רצתה את כיסא השלטון, אבל לא עד כדי להשיג את השלטון במחיר רצח של היריבים הפוליטיים" מוסיף מודריק, "לא נראה לי שזה היה על קצה המחשבה של אף אחד. יכול להיות שהיו רבנים שחשבו שמגיע לחותמי אוסלו דין רודף, שפירושו שאפשר להרוג אותם. לא מצאו את האנשים האלה. לא בדיבורים, לא בתורה שלהם, ולא אנשים שיעידו נגדם. אבל הסטיגמה נשארה על המנהיגות הדתית הלאומית הקיצונית. האווירה שהם יצרו. אי אפשר להימלט מזה".

חכמים, היזהרו בדבריכם

פסק הדין מ-1996 הסתיים בקריאה למנהיגי הציבור בישראל, שרלבנטית גם היום. "הוויכוח המתנהל בתוכנו הוא קשה ונוקב משום שהוא עוסק בשאלות יסודיות וקיומיות למדינת ישראל, לא רק בדורנו אלא גם ובעיקר לדורות הבאים. ועם זאת, לכל יש מכנה משותף אחד – דאגה אמיתית וכנה לשלום המדינה מחד גיסא, ולשלום עם שכנינו, מאידך גיסא. את הוויכוח הזה יש לנהל כפי שנהוג במשטר דמוקרטי, בתקיפות אך גם מתוך כבוד הדדי וסובלנות. זו האחרונה מבחנה העליון הוא דווקא בשעה שנשמעות דעות לא-אהודות מפיו של מיעוט. זאת ועוד. התפלגות בעם לא תתבטל ולא תתאחה במלל בלבד, אלא במעשים, ובראש ובראשונה של מנהיגי הציבור, מכל גווניה של הקשת הפוליטית, המצווים לשנן לעצמם השכם והערב – 'חכמים היזהרו בדבריכם'", כתבו השופטים.