סוף אוקטובר הגיע, שעון החורף כבר חזק בעניינים, יום הבחירות המקומיות מאחורינו, ואני מחליט לזמן לעצמי נסיעה בתחבורה ציבורית לראות כדורגל. הפעם לא התלבטתי יותר מדי והחלטתי לנסוע לראות משחק דרבי. לא סתם דרבי (תופים תופים…) הדרבי של טמרה – הירוקים מול האדומים, מכבי טמרה ההיסטורית שעלתה השנה לליגה ב' צפון א' מול הפועל ההיסטורית שנקראת היום מ.כ צעירי טמרה. טמרה היא מועצה מקומית של 35 אלף איש עם שלוש קבוצות כדורגל, כמו מילות השיר האהוב: "יש חגיגה, אומרים בעיר מסיבה".

את הדרך לטמרה אני מתחיל ביישוב במועצה איזורית משגב עם קו 42, 10 שניות אחרי שיצאנו משער היישוב, שומעים מאהר הנהג ואני צעקות של נוסעת שפספסה אותנו בכמה שניות, אחרי כמה נשימות זהב, וכשחזרה לה היכולת לדבר, המשכנו בנסיעה מפטפטים ברוחב לב שלושתנו. דיברנו על הידיעות הרועשות מליל הבחירות, על המהפך בסכנין, על הניצחון הידוע מראש של ראש העיר המכהן בנצרת, ועל הנעשה בכפר מר'ר שם קרוב משפחה של מאהר נכנס בפעם הראשונה למועצה, והשמחה גדולה, ברמה כזאת שהנהג שלנו לא רק שהוא חברמן הוא גם צרוד מעודף התרגשות והעייפות.

בסיום הנסיעה שהתקדמה בקצב של קלנועית, הגענו בשעה טובה לכרמיאל. נפרדתי ממאהר עם חיוך רחב, ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש במעבר החצייה וחיכיתי חמש דקות שלמות בסבלנות לקו 57. בנסיעה התוודעתי להקמת תחנת הרכבת באחיהוד, לאזורי התעשייה הענפים ולפוליטיקה המקומית בטמרה עצמה. סמי הנהג וחברו שישב במושב הקדמי הסבירו לי בהרחבה על המועמדים, על הדרמות המשפחתיות בנושא ההצבעות ועל הסיבוב השני שיגיע באמצע נובמבר ולמה המועמד שלו הוא הנכון לתפקיד.

סמי כל כך בתוך העסק שהוא תישאל כל נוסע את מי הוא מעדיף בתור ראש המועצה וכל זה תוך כדי שהוא מנווט את האוטובוס ברחובות הצרים בצורה מעוררת השראה. סמי בן 30 נשוי פלוס ילד, נולד חי ונושם את טמרה, בילדותו אהד את הפועל ומאז רק עוקב, כבר שנים לא ביקר באצטדיון אבל זה לא הפריע לו לסיים את השיחה שלנו בלחיצת יד חמימה ובקריאת "יאללה הפועל!".

אמצע טמרה באמצע היום, הבטן כבר רגועה אחרי שווארמה טעימה ושעה לפני המשחק הגעתי למגרש המקומי רק כדי לגלות שהחניה ריקה, האדם היחידי שנמצא הוא אבו שלמה מוכר הנקניקיות שעושה מדי שבוע את כל הדרך מאום אל פאחם, הוא הגיע 10 דקות לפניי, תקתק הכל ואיך אומרים השולחן כבר ערוך לסועד הראשון.

הדוכן של אבו שלמה בטמרה (צור רוזנצוויג)

אבו שלמה הוא עובד בניין של רשת אורט ברב זמנו, אבל מאז שהוא ילד נהנה להגיע למגרשי הכדורגל "הכל למדתי מדוד שלי" הוא משתף, "יחד היינו ברמת גן, נתניה, פתח תקווה בלומפילד וכמובן אום אל פאחם". "שתדע" הוא ממשיך "שהסוד הוא לפתוח דוכנים במגרשים של 300-700 איש גג 1000, מעל זה כבר יש מסחרה ואתה לא רואה שקל, סתם סינוור עיניים".

רבע שעה לפני שריקת הפתיחה, הקהל מתחיל להגיע ונראה שהאוהדים רק קמו משנתם אחרי לילה לבן של בחירות אכזבות וחגיגות. בכניסה ליציע של מכבי טמרה פגשתי את טוראען, שחקן לשעבר של הצד האדום בעיר שכשמחה לאיד, מעוניין שהירוקים ינצחו. הבחור נהנה מכך שיש מי שמקשיב לו והתחיל לשתף אותי בקריירה שלו, בקבוצות ששיחק ובהחלטה שלו בקיץ לחזור הביתה, שמסתבר שהסתיימה מוקדם מהרגיל.

המשחק מתחיל, יחסי הכוחות ברורים, 0:0 במחצית והלוואי שהיה מעניין יותר ביציעים. 300 איש יושבים בחבורות, אין תופים, אין דגלים, אין צעיפים, אפילו מרצ'נדייז בחירות אין. הדרבי "הגדול" מרגיש קצת עייף, מזל שהתיישב לידי סעיד, גר בשעב, חבר של המאמן, שנכנס מיד לתפקיד הפרשן עם ידע עצום על כל שחקן, כל אבא וכל פציעה, הדבר היחידי שהוא לא היה מוכן להסכים עליו זו תוצאת הסיום 1:2 למכבי טמרה אחרי רבע שעה מורטת עצבים ולחץ שכמעט הניב שער שיוויון.

הירוקים לבנים העפילו למקום הראשון בליגה, טוראען שמח בחלקו, אבו שלמה אמר שהרוויח טוב היום ואני צעדתי ברגל לצומת כדי לתפוס קו אוטובוס שלצערי לא עצר לי… ואז, בתחבורה ציבורית כמו בחיים עצמם, חישבתי מסלול מחדש ועליתי על קו 170 לצומת אבליים רק כדי לחכות 25 דקות לקו 265 בדרך הביתה, עייף מרוצה ועם המון ידע על הנעשה בבחירות המקומיות בגליל ובסביבה.