"אילו מנגנונים רגולטוריים צריך להכניס כדי למנוע קטסטרופה פיננסית?", שאל היום (ראשון) חבר הכנסת דב חנין (הרשימה המשותפת) את משה ברקת, יו"ר הרשות שוק ההון, בוועדת החקירה הפרלמנטרית. ברקת מצידו החזיק בתשובה עליה חזר לאורך כל הדיון לפיה "הרשות עסוקה בצורה אינטנסיבית בהסדרה" והסביר כי ישנה עוד עבודה רבה של הסדרת הפיקוח כדי להגיע למצב סביר של בקרה על שוק האשראי החוץ בנקאי.
אמירותיו של ברקת היו מדאיגות עוד יותר בהמשך הדיון. "אי-אפשר לצפות שברשות שוק ההון תהיה רגולציה כמו בפיקוח על הבנקים, שם יש תעשייה בשלה", טען למול דרישות חברי הכנסת להבין את מנגנוני הבקרה שהרשות מחילה על שוק האשראי החוץ בנקאי.
'אותי לא מעניין מה קורה עכשיו', צעק במהלך הדיון חבר הכנסת איתן כבל, יו"ר הוועדה. 'מעניין אותי העבר, מה היה'
זו הייתה למעשה תמצית טענותיהם של אנשי רשות שוק ההון בדיון. ברקת, ויואב גפני סגנו, חזרו שוב ושוב על אותה הטענה: מאז השינויים במבנה הפנסיות בתחילת שנות ה-2000, שכללו הפרטת הקרנות והסרת חלק מהפיקוח עליהן, התפוצץ שוק האשראי החוץ בנקאי. למעשה, צעדים אלו הזרימו כמויות הון אדירות לשוק האשראי החוץ בנקאי, שלא היה ערוך מבחינה רגולטורית. לטענתם, מאז שנת 2008 החל תהליך הסדרה, שנמצא עדיין בעיצומו.
במובן זה פספסו אנשי הוועדה את ההזדמנות להתייחס לסכנה פיננסית ממשית שעשויה להתפתח בישראל. מעבר להתנהלותם של הלווים הגדולים, הוועדה צריכה לקחת על עצמה להפחית את הסיכונים שנשקפים לציבור הישראלי על-ידי אי-יציבות פיננסית, או על-ידי פגיעה בכספי הפנסיה שמוחזקים כיום במגזר החוץ בנקאי.
הפרטה ודה רגולציה
בעבר, קרנות הפנסיה, שהיו ברובן בבעלות ההסתדרות, היו חתומות על הסכם עם המדינה לפיו 93% מנכסיהן הועברו למדינה בתמורה לאגרות חוב "מיועדות". אג"ח אלו היו בעלות החזר גבוה של כ-5.57%, והיו בטוחות במיוחד היות והלווה הייתה המדינה. כך, הובטח לחוסכים הישראלים החזר גבוה בתנאים בטוחים – תנאים שכמעט ולא ניתן למצוא כיום בשוק החופשי.
עם זאת, מאז אמצע שנות התשעים חל שינוי מגמה במדיניות הממשלה. בהדרגה הופחת שיעור הנכסים שהמדינה התחייבה לרכוש תמורת אג"ח מיועדות, עד שירד ל-30%. יתר הנכסים הופנו למעשה מהשקעה במדינה לשוק החופשי, בחיפוש אחר התשואה הגבוהה ביותר. כדי לפצות על הירידה בתשואה הצפויה לקרנות במידה ויבצעו מדיניות השקעה שמרנית ובטוחה, הוקלו ההגבלות על פעילותן ולמעשה הותר להן לבצע פעילות מסוכנת יותר בשוק ההון.
במסגרת רפורמת בכר בשנת 2005, נמכרו קרנות אלו לחברות הביטוח, והפכו אותן למעשה למשקיעות הגדולות ביותר במשק הישראלי. כך, "התפוצץ" המגזר החוץ בנקאי, עם כמות עצומה של הון שהושקע עד אז במדינה. המוסדיים נדרשים היום למצוא תשואה גבוהה בשוק החופשי, תוך נטילת סיכון גבוה יותר. גופים אלו הפכו בשנים האחרונות למלווי ענק בישראל, שם הם משקיעים את כמות ההון העצומה שברשותם.
על הבנקים, קבוצת המלווים הגדולה השנייה, מפקח בנק ישראל. לפיקוח על הבנקים יש סמכויות רחבות לצורך שמירה על יציבות המשק. אלא שרשות שוק ההון, שמפקחת על פעילותה של קבוצת המלווים הגדולה השנייה, חסרות חלק מהסמכויות של הפיקוח על הבנקים, כפי שאמר ברקת בדיון.
לטענתו של ברקת, רק בשנת 2008 החלה להתפתח מערכת רגולטורית מתאימה לתפקידה החדש של הרשות. למעשה, לרשות שוק ההון יש תפקיד כפול: גם שמירה על כספי הפנסיה של אזרחי ישראל, וגם מניעת משבר פיננסי שעלול להתפתח כתוצאה מקריסת אחת מחברות הביטוח. אלא שכאשר שואל ח"כ חנין את ברקת שאלות כמו: "האם לא נכון לקבוע דגלים אדומים שכשהם מתקיימים תבצעו תחקיר או בדיקת עומק של סבירות כשל האשראי?" או "האם רמת הפיקוח של רשות שוק ההון טובה כמו של הפיקוח על הבנקים?" תשובתו של ברקת הייתה אחת: עובדים על זה.
מה צריך היה לשאול ולא נשאל?
חברי ועדת החקירה הפרלמנטרית המשיכו בקו שפתחו בו בדיונים הקודמים: חקירת התנהלות המלווים מול הלווים הגדולים בתחילת שנות ה-2000. "אותי לא מעניין מה קורה עכשיו", צעק במהלך הדיון חבר הכנסת איתן כבל (המחנה הציוני), יו"ר הוועדה. "מעניין אותי העבר, מה היה". זהו נושא ראוי לבדיקה, אך לאזרחי מדינת ישראל יועיל יותר אם הוועדה תעסוק בסיכונים הפיננסיים שעלולים כיום לעלות משוק האשראי החוץ בנקאי.
אמנם שיעור ההלוואות למשקי בית נמצא בירידה בחודשים האחרונים, אבל הוא עדיין גבוה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. על-פי דו"ח בנק ישראל, 26% מהאשראי הצרכני שלא למטרות דיור הוא ללווים המוסדיים. תופעה זו קיבלה עידוד משמעותי עם הרפורמות להגברת התחרות במערכת הפיננסית, שמעודדות שחקנים לשווק אשראי באגרסיביות כדי לגבור על תחרות מצד יריביהם – גם במחיר הגברת הסיכון.
הריבית בארה"ב נמצאת במגמת עלייה בחודשים האחרונים, וככל הנראה בנק ישראל יעלה את הריבית גם הוא מתישהו בקרוב. במצב זה יתייקרו ההלוואות אותן נטלו חברי הציבור הישראלי והם עלולים שלא לעמוד בהתחייבויותיהם. מן הראוי שמי שטוען לדאוג לאינטרס הציבורי מול המערכת הפיננסית יעסוק בשאלה זו.
בנוסף, על-פי ברקת עצמו, בתקופה זו היו המוסדיים מקור נוח לאשראי למי שהתקשה לקבל אותו בשוק הבנקאי, גם בקרב לווים גדולים. ברקת אמנם טען שהאשראי החוץ בנקאי "איננו החצר האחורית של הבנקים", אבל נשאלת השאלה: מה יקרה במידה ותרחיש כמו זה שהוועדה שמה לעצמה לחקור יקרה בהלוואה מהמוסדיים?
המצגת שהציג ברקת מראה גידול ניכר בהיקף ההלוואות שהמוסדיים מעניקים לציבור, כולל הלווים הגדולים במשק. לעומת 2.3% מתיק ההשקעות של המוסדיים בשנת 2007, עומדות ההלוואות על 6.1% מהם היום. הלוואות אלו דומות לאופן פעולתם של הבנקים, והתנאים בהם הן ניתנות אינם גלויים. במידה והמוסדיים יסבלו מהפסדי אשראי חמורים, בעקבות התפוצצות בועה צרכנית או "תספורת" ללווה גדול, יהיו אלו קרנות הפנסיה שיספגו את המכה.
עם זאת, כשנשאל ברקת האם רשות שוק ההון מחוייבת לדאוג למניעת הפסדי אשראי שיפגעו בכספי הפנסיה השיב כי "אשראי הוא עניין של סיכונים. אנחנו לא נקבל החלטות בשביל המוסדיים". עם זאת, הפקרתם של כספי הפנסיה של אזרחי ישראל עלולה להביא לתשלומי מחיר כבדים, שבשמם אולי כדאי דווקא להתערב בשוק החופשי.
