נזכרתי השבוע במשל – הסיפור מספר על פיל (תלוי בגרסה – לפעמים הוא בקרקס, לפעמים חי בהודו.. ). בכל מקרה, הסיפור הוא על פיל גדול ממדים ואדם אחד אשר רואה את הפיל עומד קשור בחבל ליתד עץ לא גדולה, אליה הוא מחובר בחבל. האדם עומד ומשתאה מהעובדה שהפיל העצום נשאר מחובר לאותה חתיכת עץ ולא מנסה לברוח… הוא מסתובב ושואל אנשים לפשר העניין, עד שהוא נתקל באיש זקן העונה לשאלתו – האיש מספר לו שהפיל קשור ליתד זו עוד מגיל צעיר מאוד, כמעט מלידתו, וכשהפיל היה צעיר הוא ניסה שוב ושוב להשתחרר מאותו חבל ואותה יתד אך ללא הועיל. מן הסתם, כפיל צעיר, היה זה מה שהעסיקו יותר מהכול… אך כשהבין הפיל שאינו יכול להשתחרר, הפסיק לנסות וקיבל עליו את גורלו. עם השנים הלך הפיל וגדל אך כלל לא העלה בדעתו שכדאי לנסות שוב להשתחרר מכבליו…
את המשל הזה מספרים בהקשרים רבים, ואני רוצה לדבר רגע על התפקיד ההורי –
אם צעירה שליוויתי לא מזמן, ממשיכה לעשות "פעולות מיותרות" עבור בנה בן ה-5: להאכילו, להביא לו דברים שונים שהוא יכול להביא בעצמו, מנקה אחריו, ומלבישה אותו. הכוונה של האימא היא טובה, בנה הוא מרכז עולמה וכן חשוב לה שדברים יעשו באופן מסוים ולכן פשוט נוח ועדיף לה לעשות הכול בעבורו. מה המסר שילד כזה מקבל מאדם, החשוב לו כל כך, לגבי יכולותיו? אני קטן… אני לא מסוגל… אני כנראה לא אצליח…
נפגשתי עם הורים האומרים משפטים, בתגובה למעשי ילדים, אשר בהחלט יכולים לשמש כ"יתדות" בעתיד –
"עזבי עזבי את רק מלכלכת אני כבר אעשה את זה"
"נו! הכול נופל לך מהידיים"
"אל תנסי את זה, זה לא הצד החזק שלך, עדיף שתישארי במה שאת טובה בו…"
לרוב, כשהורים משתמשים במשפטים כאלה, הם עושים זאת עקב לחץ, רצון לזרז תהליכים, חוסר סבלנות, חוסר תשומת לב או צורך לעשות למען ילדיהם וקושי "לשחרר". רובנו נופלים במקומות האלה, ובעיקר כשאנחנו עייפים או/ו ממהרים/עצבניים…
הדרך לבדוק את עצמכם היא לשאול את השאלה – האם מה שאני אומר/עושה מקדם/מעודד/מלמד את הילד שלי או מקטין/מעליב/עוצר/מייאש?
כהורים, תפקידנו לגדל את "הפילונים" שלנו שיהיו כמה שיותר נטולי "שרשראות ויתדות", שיאמינו ביכולתם להצליח ובעיקר – ביכולתם לנסות!!!