אחרי למעלה מחצי שנה של עפיפוני ובלוני תבערה, ושנים של מתח ופחד, החליטו קבוצת תלמידים ותלמידות שכבת י"ב מהתיכון האזורי שער הנגב, רובם ככולם תושבי יישובי עוטף ישראל, שצריך לקום ולעשות מעשה, והם אלו שיעשו אותו. ההסיסמא שלהם פשוטה והיא מתנוססת על גבי שלטים ודגלים: "תנו לגדול בשקט". מאתמול (ראשון) בבוקר הם יצאו משער בית הספר והחלו לצעוד לכיוון ירושלים. היום, ביום השני לצעדתם, הצטרפו אליהם מעל 200 תלמידות ותלמידים מרחבי הארץ כדי להביע תמיכה, ולקראת יום חמישי הם צפויים להגיע לירושלים לעצרת מחאה מול הכנסת.
"התחלנו להתקבץ אחרי הסופ"ש לפני אחרון, שהיה מתוח והפך את הלילות שלנו ללא לילות", מספר אלון לוי (17) מקיבוץ ברור חיל, חבר 'בחמישייה הפותחת' שהוציאה לפועל את צעדת המחאה. "החלטנו שאנחנו רוצים לעשות משהו אקטיבי. מחאה שכמותה עוד לא נעשתה, בטח לא בכמויות כאלו. ספציפית בשכבת י"ב אבל גם עוד נוער מבית הספר, החלטנו שאנחנו רוצים לקום וללכת לירושלים. הרעיון והיוזמה היו של כל השכבה וזה התחיל בשיחות בין אנשים. לאחר מכן גייסנו את עצמנו, חמישה חברה שיקחו על העניין פיקוד. רק ביום חמישי האחרון החלטנו שאנחנו יוצאים לזה, ותוך שלושה ימים הרמנו את כל המערך הזה ויצאנו לדרך".
"הבוקר יצאנו מקיבוץ רוחמה – שם התארחנו, ופנינו למושב לכיש. גמענו כבר עשר ק"מ" מספר לוי מהמסלול. "התמיכה בנו היא מטורפת. כל הקיבוצים אדיבים ומבקשים לארח. הביאו לנו כל מה שהיינו צריכים ורואים אנשים נתרמים ותורמים כסף. מועצה אזורית אשכול הצטרפה אלינו, בתי ספר מירושלים. אנחנו כרגע 200 חבר'ה שצועדים. בערבים מצטרפים אלינו הורים ועוד אנשים מהאזור שאנחנו נמצאים בו".
"כשנגיע לירושלים אנחנו מתכוונים להתכנס מול הכנסת ושם נעשה סדנת עפיפונים ובלוני הליום, ושם נעשה הפרחה שלהם. נישא מספר מילים על המסע והתחושות של כל מה שעברנו והחיים שלנו בכללי בתקופה האחרונה. אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה ומעוניין לבוא ולתמוך בנו".
"אנחנו כרגע ממש באמצע הדרך בין רוחמה ללכיש, חצינו פה בדיוק גשר של בוץ ואנחנו בדרך ללכיש", מספר ניצן בן ששון (17) מקיבוץ אור הנר. בן ששון נמנה גם הוא עם ה'חמישייה הפותחת', "ההרגשה היום היא מצוינת, יש הרבה שיתוף פעולה בין כל החבר'ה, כל בני הנוער. כל הזמן מצטרפים אנשים חדשים. אתמול עשינו ארוחת ערב בקיבוץ רוחמה היינו 150 בני נוער והגיעו עוד 50-100 איש שהם משפחות מהאזור ולא מהאזור שבא לתמוך, תרמו כסף וציוד – זה היה מדהים".
בן ששון מספר שבמהלך הצעידה הוא פגש תלמידים שהגיעו מאילת ומרמת הגולן כדי להביע תמיכה, "חשוב להגיד שאנחנו צריכים עוד תמיכה ויש דברים שחסרים לנו, ציוד לוגיסטי ועזרה מעוד אנשים. אנחנו צריכים להתפרסם ולהתחזק"
"כשנגיע לירושלים אנחנו פתוחים לכל מיני אפשרויות למפגש עם אנשים, אבל זו לא המטרה העיקרית שלנו. להיפגש עם פוליטיקאים כל הזמן אנשים נפגשים – וזה לא בהכרח מביא תוצאות. אנחנו פונים פה יותר אל העם שלנו – אנחנו רוצים שיראו אותנו, שאנחנו לא שקופים ולא תושבים סוג ב'. שאנשים יבינו שהמצב בעוטף פוגש חיים של אנשים אמיתיים. המצב הזה הוא בן 18 שנה ואני בן 17 – נולדתי לקסאמים, למנהרות ולשריפות. זו שגרת החיים שלנו אבל החצי השנה האחרונה פשוט עברה את כל הגבולות וזה דבר שמלווה אותי ועוד אלפים ועשרות אלפיי ילדי ונעריי עוטף עזה – זה פחד, זה טראומות, זה כעס ואכזבה מהמדינה והנהגת המדינה שנותנת למצב הזה להמשיך"
"יצאתי לצעדה הזו עם רצון לסיים את הדבר הזה. אנחנו כבר 8 חודשים בתוך הדבר הזה. זה פשוט לא מציאות שהיא אפשרית", מספרת נועה מזרחי (17) מקיבוץ גבים. "יש פה איתי הרבה חברות מגבים ובכללי אנחנו בתור בית ספר פה, כל השכבה והזמנו את כל אנשי הסגל לצעוד איתנו".
מזרחי היא מדריכה של חניכות וחניכים בקן גבים של הנוע"ל, ועל כן מלבד החששות והפחדים שלה, היא גם דואגת ומחזקת את חניכיה "זו מציאות שאנחנו מכירים ויודעים להתמודד איתה, את פשוט מוצאת את הדרכים להיות שם בשביל החניכים, לעזור, לשאול, לדאוג – זה באמת הדבר היחיד שעוזר: להיות שם אחד בשביל השני – מעבר לזה אין הרבה מה לעשות."
"המורים, פורום ההורים והתנועה הקיבוצית כולה איתנו. המון אנשים תומכים ואיתנו בדבר הזה. ההורים שלי מאוד גאים בנו,כשנגיע לירושלים אני מקווה שתבוא כמות גדולה מאוד של אנשים. אנחנו נפגין מול הכנסת ונראה שאנחנו פה. אנחנו אופטימיים – בשביל זה אנחנו עושים את המהלך הזה".
"התחושה היא תחושה חזקה" מסכמת מזרחי, "מה שנותן כוח זו ההתגייסות של כולם. אנחנו מגיעים למקומות ואנשים נותנים לנו מקום לישון ואוכל וכל ההורים והקיבוץ שמתארחים בו עוזרים, תומכים ושואלים ויש תחושה שכל אחד מנסה לתת כמה שיותר מעצמו – יש תחושה של ביחד".
