שירותי תן ביס וסיבוס, העוסקות בסליקת תשלומים למסעדות ובשירותי הזמנת מזון ממסעדות באמצעות האינטרנט, עלו פעמיים לכותרות בתקופה האחרונה. הראשונה היא מכירתה של תן ביס לחברה הולנדית לפי שווי מדהים של 135 מיליון אירו, עסקה שפורסמה ביולי האחרון. הכותרת השנייה היא תביעה ייצוגית, בשם בעלי המסעדות, על התנהלות מונופוליסטית של שתי החברות האלה מולם.

שוויה של תן ביס והתביעה הייצוגית נגד שתי החברות, מבוססות שתיהן על אותו מודל עסקי, שיושב על פינה לא מוכרת, שקשה מאוד להיכנס אליה.

המודל העסקי של שירותי הזמנת האוכל, מבוסס על הפער בין מסים והפרשות לשכר לבין ההוצאות שיש לכל עסק.

כולנו מכירים את הטבת הרכב מהעבודה (קרובים קרובים הקדישו פרק שלם ל"הוצ' רכב", לפני כמעט 40 שנה). היא קיימת כי זול יותר למעסיק לרשום הוצאה בסכום מסוים בדוחות, ולתת לעובד מפתחות לאוטו, מאשר לתת לעובד את הכסף בשכר. הסיבה היא שהכסף לשכר חייב לעבור קודם סעיפי הוצאה שונים, בראשם מס הכנסה, וגם הפרשות לפנסיה, פיצויי פיטורין, ביטוח לאומי/בריאות וכו'.

ככל שיש תחרות גדולה יותר על עובדים, ככה מעסיקים יחפשו לתת ערך מוסף מקסימלי, במינימום עלות. במקרה הרכב, קל יחסית, כי ניתן לעבוד מול ספק יחיד. אבל אם רוצים לספק הוצאות על ארוחות, לא ניתן לעבוד מול ספק יחיד, ובלתי אפשרי לנהל הוצאות מול עשרות ספקים.

פה נכנסים שירותי הזמנת האוכל: הם ספק יחיד, ולא ניתן לקנות דרכם מוצרים שהם לא ארוחות. בית העסק יכול לסמן את ההוצאה, ולספק הטבה לעובד בדילוג מעל השכר.

מכאן ואילך המנגנון כבר מתחיל להיראות אחרת:

פונה ספק שירותי המזון למסעדות, עם מלאי לקוחות, קיים או פוטנציאלי.

‏‎כשמבינה המסעדה שכמות לקוחות תגיע או לא, כתלות בספק השירות, המניע שלה הוא לקבל את הלקוחות ואת הספק. אחת אחת, יתנהגו ככה כל המסעדות באזור מסוים.

לאחר מכן, כמו בדומינו, יש לכל מעסיק אינטרס לעבוד עם אותו ספק שירות מזון ספציפי, שכבר סגר עם המסעדות באזור בו הוא ממוקם. בצורה כזו, המסעדות שעובדות עם ספק השירות תלויות בו כמעט לחלוטין כמקור הכנסה. אז קל לספק השירות לגבות עמלה מופרזת מהמסעדות מולן הוא עובד, שהרי אין להן ברירה אחרת. וזה, בתורו, מגולגל למחיר המנה הסופי. ועלות הארוחות למעסיק גדלות בהתאם.

אם ההטבה שהמעסיק נותן היא חלקית (חצי ארוחה למשל), בהתחשב בעליית מחיר הארוחה, ההטבה הולכת לאיבוד כולה. הנחות כמות, כלומר ארוחה בהנחה, אין פה כמובן, אלא להפך.

בשורה תחתונה, ספקי שירות המזון לא מספקים ערך מוסף בכלל.

מצד שני, פתרון טריוויאלי אין כל כך.

המיסוי על שווי הארוחה, חלקית או מלאה קיים אצל לא מעט מעסיקים. צביעה של מספר רב של ספקים קטנים כספקי מזון היא בלתי אפשרית לכל מנהל כספים, ופתח גדול לקומבינות חשבונאיות אחרות.

מה שיכול להגן בצורה מסוימת על בתי העסק, הוא הגדרת ספקי שירות המזון כשירותי סליקה לכל דבר, בדיוק כמו חברות כרטיסי האשראי. בצורה כזו תהיה רגולציה ברורה לגבי תנאי הסליקה, ומגבלות על גובה העמלה הנגבית מבתי העסק.

אבל זה כמובן לא כזה פשוט, ולא טריוויאלי בכלל.


גיא לוזון הוא כלכלן