בשבוע הבא ייערך בירושלים הסיבוב השני בבחירות לראשות העיר ובערב של אותו היום נזכה ככל הנראה לקבל את משה ליאון כראש העיר הבא. אני אומר "נזכה" למרות שאני אינני תושב העיר כי החשיבות וההשפעה של ירושלים חורגות מעבר לגבולות המוניציפליים שלה. ירושלים איננה כמו מרבית הערים שבהן זהות ראש העיר רלבנטית אך ורק לתושבי העיר וגם על זה אפשר להתווכח. ירושלים, כמו גם אחותה הליברלית תל אביב, היא סיפור אחר. מה שקורה בה רלבנטי ממגוון סיבות גם ליתר הישראלים: כי היא עיר הבירה, כי היא העיר הגדולה בישראל, כי היא סמל, ואולי יותר מכל – כי היא אחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם. איש הרוח יאיר לפיד היה מוסיף ומציין שירושלים היא רעיון (ורעיון אי אפשר לחלק).
כאשר משה ליאון ייבחר זה לא יהיה בגלל הקשר והמחויבות העמוקה שלו לעיר (למי ששכח הוא עבר אליה מגבעתיים לפני חמש שנים לכבוד הניסיון הראשון להריץ אותו לראשות העיר) או בגלל הערכתם הכנה של תושבי העיר לפועלו כחבר מועצה. הוא ייבחר בגלל דילים שהוא והפטרונים שלו, ליברמן ודרעי, כרתו עם גורמים חרדים בעיר, ולא פחות מכך בגלל האדישות של תושבי העיר שאינם חרדים ולא ילכו להצביע. מעטים מאוד מהם מעוניינים בו כראש עיר או סבורים שהוא יהיה טוב עבורם. עם כל הכבוד לתושבים האלו ולרצון שאולי יש למשה ליאון להיטיב עמם הרי שיש לו מחויבויות קודמות לליברמן, לדרעי ולראשי הפלגים החרדים שאיתם הוא כרת ברית. אלו מחויבויות כבדות משקל, דילים הרי לא מגיעים בלי תווית מחיר. ספק כמה יישאר עבור יתר תושבי העיר.
למען הסר ספק, אין כאן אמירה נגד הציבור החרדי בירושלים. זכותם כתושבים לא נופלת מזו של אף אחד אחר. אפשר אמנם לטעון נגד דפוס ההצבעה שלהם שמוכתב מלמעלה כמעט בלי יוצא מן הכלל אבל זה כבר סיפור אחר. בכל אופן, לא הם העניין כאן אלא האדישות של יתר הציבור הירושלמי. בחירות מוניציפליות מאופיינות מטבע הדברים באחוזי הצבעה נמוכים יותר מאלו של הבחירות הארציות. לפעמים זה טבעי ומובן, למשל כאשר התוצאות ידועות מראש. כשיש מתמודד או מתמודדת אחת בלבד או כשסתם ברור מי יזכה, כמו במקרה של רוביק דנילוביץ' בבאר שבע, אפשר להבין מדוע אנשים מוותרים על זכותם להצביע ומעדיפים לעשות דברים אחרים ביום החופש שנפל עליהם פתאום. כשמדובר בירושלים זה הרבה פחות מובן. שם זה סיפור של בחירות שיכולות להיות מוכרעות לכל צד, בחירות שהתוצאה שלהן תשפיע על אופי העיר, על חיי תושביה ועל שאר המדינה.
בדמוקרטיה יש לאזרחים מגוון של דרכים להשפיע. הם יכולים להביע את דעתם ולנסות לשכנע אחרים במגוון דרכים – הפגנה, מחאה, כתיבה, שיתוף מידע וכו'. הם יכולים גם להקים מסגרת פוליטית חדשה כפי שעשה עופר ברקוביץ' או להצטרף לאחת קיימת ולנסות להשפיע באופן אקטיבי. זה לא מתאים מן הסתם לכל אחד ולכן שמרה הדמוקרטיה אמצעי אחד קטן שכל אחד יכול להשתמש בו – פתק הצבעה. הזכות הזו (או שמא החובה?) דורשת מעט ועדיין טמונה בה היכולת לגרום לשינוי ולהשפיע. במקרה של ירושלים הפער בין החשיבות של הבחירות לראשות העיר לבין אחוזי ההצבעה הנמוכים, בעיקר בקרב התושבים שאינם חרדים, הוא כמעט בלתי נתפס. אם היה נערך משאל (או לחלופין היתה חובת הצבעה כפי שיש בבחירות הארציות במדינות מסוימות) הרי שסביר להניח שברקוביץ' היה נבחר לראשות העיר. רבים מתושבי העיר רואים את הפעילות שלו בעשר השנים האחרונות ומבינים שהמחויבות שלו היא אך ורק כלפיהם.
למשה ליאון לעומתו יש מחוייבויות אחרות. הוא מייצג את הפנים המכוערים של הפוליטיקה – קניית קולות על ידי רקיחת דילים וריצה לתפקיד מטעם זוג פטרונים שהשחיתות עוטפת אותם מכל כיוון. בין אם זה דרעי שהורשע בלקיחת שוחד וריצה עונש מאסר ובין אם זה ליברמן שאמנם הצליח להמנע מכתב אישום אבל המפלגה שהוא מנהיג היא מצעד של נאשמים ומורשעים בעבירות שחיתות. ההבנה הזו של תושבי העיר את שני המועמדים באה לידי ביטוי בקולות שקיבלו הרשימות שלהם. בזמן שברקוביץ' עומד בראש הסיעה הגדולה בעיר, משה ליאון לא הצליח לזכות אפילו במושב הבודד שהוא זכה בו בבחירות הקודמות. זו פחות או יותר ההערכה כלפיו. לא שזה יפריע לו לחייך ולהודות לזרם הברכות שיגיע ביום שלישי הבא לרגל בחירתו לראש העיר ירושלים. רק שלא ישכח להודות גם לכל אלו שהעדיפו להישאר בבית והביאו לו את הניצחון.
