הלעג על נכות הוא רק סממן חיצוני לדעה הקדומה המושרשת בחוגי השילטון, שנכה וקשיש הוא לא ממש בן אדם. השרה לביזיון חברתי הפילה את התוספת לקשישים, שר החינוך מקצץ שעות שילוב לילדים עם מוגבלות, שרת המשפטים לא מוכנה להגביל את הגבייה של מייצגים מנכים בתביעות מהביטוח הלאומי. סגן שר הבריאות מתעלל במתמודדים ברפורמת בריאות הנפש ובחולים שזקוקים לקנביס רפואי עם רפורמת הקנביס. שר הפנים עבריין מורשע שחוזר לזירת הפשע לא בדיוק מעורר אמון או נאמנות.

כחלון "נתן לנכים האלו" 4,3 מיליארד ב-4 שנים, ומנכ"ל המשרד שלו אמר שהנכים על ה… שלו. ה"תוספת לקצבה" שהיא לא חלק מבסיס הקצבה שמשאירה את הנכים בקו העוני. זו גישת הממשלה. אורן חזן רק מבטא את זה בקול, כמו ילד קטן שחוזר על מה שהוא שמע בבית.

את שר הבריאות וראש הממשלה בנימין נתניהו ממש לא מעניין מצב בתי החולים, לא במרכז ולא בפריפריה, אלא אם זו מרפאה פרטית, והוא מוזמן לגזור סרט. גם לא את הפסיכולוגית החינוכית שרוצה במטוס שלה סלון ומקלחת. זה שמשלם לחברה בחו"ל לייצר ציוצים אוהדים ברשת.

חוק הנאמנות בתרבות צריך להעלות שאלה גדולה הרבה יותר. למי הנאמנות הזאת ניתנת? למדינה? לשלטון? לשליט? האם דרישת נאמנות בתרבות לא מסמלת את קבורתה הסופית של הדמוקרטיה? השוויון בפני החוק? האם האנשים המנהלים היום את המדינה ראויים לנאמנות הזו? אני לא נאמנה למי שמועל באמוני, שמזלזל ולועג לשכמותי.

אם במהלך חקיקת חוק בכנסת מפטרים את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כשהיא מתריעה על פגמים חוקתיים בחוק, כי היא "כמו עורך דין שמגלה לשופט את הפשעים של הלקוח שלו" ואסור לה לעשות דברים כאלו (לפי יולי אדלשטיין, יושב ראש הכנסת), ולאורן חזן מותר ללעוג לאילן גילאון, לקארין אלהרר ולמיכל בירן, ולהישאר בכנסת, זו לא תרבות שאוכל להיות נאמנה לה.

אני כנראה לא אזכה למימון ממשרד התרבות, שאוכל לכתוב את יצירת המופת שלי. גם לא בכדי להוציא אותה לאור. אני גם ככה כבר לא סומכת על אף אחד מנבחרי הציבור שלנו. קואליציה אופוזיציה, שהתקזזו בהצבעה על הצעת החוק של אילן גילאון להשוואת הקצבאות לשכר המינימום. עייפתי מפוליטיקה ומפוליטיקאים. הגיע הזמן שנהיה נאמנים לעצמינו, להורינו ולילדינו. שנפסיק ליפול למניפולציות ושקרים, שנפסיק לרדוף אחרי אידאלים מומצאים. שנהיה נאמנים לאמת, גם אם היא לא תמיד נוחה לשקרנים.