לזקנים בחברה בכלל, ובישראל בפרט, יש בסך הכל ארבעה מקורות הכנסה, שבמידה והאדם הזקן הרלוונטי אינו בעל אחד או כמה ממקורות אלו, הרי אחד דינו – עוני מחפיר ומבייש, שאין אדם כזה ראוי לו ובעיקר משום שהוא ובני גילו היוו את המסד ואת הבסיס לחברה שכיום מפקירה אותם.

במקרים רבים, מסתפקים הקשישים בקצבת הזקנה המינימלית של 1,522 שקלים, המהווה סכום "אדיר ומכבד" לאנשים, שהם הורינו, ה"אבות המייסדים" של חברתנו והבסיס שעליו גדלנו ובעצם גם חזות העתיד שלפנינו.

ישנם, כאמור, ארבעה מקורות הכנסה, שכל אחד מהם נקרא בשם קוד גנרי כללי:

פנסיה ממקום העבודה, וראו את ה"פלא" בעובדה שמתוך 930 אלף הזקנים החיים כיום בישראל, לכ-200 אלף אין פנסיה (למרות קיומו של חוק פנסיה לכל אזרח אותו לא מימשו הממשלות לסוגיהן מאז חקיקת החוק).

מקור שני הוא, כמובן, קיום מעבודה נוספת – אך גם כאן אנו מגלים שכמחצית מזקנינו לא עובדים, בעיקר בגילאי 75 פלוס, כך שמקור הכנסה זה (עליו מוטלים מיסים כדת וכדין, משל היה העובד הזקן אדם צעיר בתחילת דרכו), גם הוא לא אחד מספקי ההכנסה לה נזקקים מירב זקנינו.

המקור השלישי הוא הכנסה מנכס מניב, כמו דירה להשכיר, מונית או כל דבר בעל ערך שהזקן מקבל ממנו הכנסות – אם נתבונן במראה היטב, נגלה שלרובנו אין נכסים מסוג זה, אז גם מקור זה איננו הפתרון.

כך שנשאר לכולנו המקור הרביעי היחידי המובטח לכאורה (לכאורה שכן על פי תחזיות אקטואריות גם מקור זה לא יספק, למי שיגיעו לגיל הנכון, את התשלומים מ-2035 ואילך) והוא הביטוח הלאומי באמצעות קצבת הזקנה.

ראשית, ראוי לציין עד כמה זעומה קצבה זו ,שבאה ממקורות הביטוח הלאומי, מכיסנו הפרטי ולא מתקציב המדינה (ושוב, אני מזכיר שמדובר ב-1,522 שקלים לזקן בודד ו-2,031 שקלים לזוג, על פי נתוני הביטוח הלאומי הבסיסיים). כלומר, מראש וביודעין אנו נותנים לכ-200 אלף מאבותינו המייסדים להתכלכל מסכום פעוט, שמזכה אותם בתואר ה"ראוי" – עני, ומביא אותם לצורך השלמת הכנסה שמגיעה מתקציב המדינה. כל זאת מתרחש מול עינינו, בהסכמתנו, בישראל של 2018, להורים שלנו, תוך הבנה שזה יכול לקרות גם לנו.

הייתכן? האם מה שכתוב בהכרזת האומות המאוחדות, בנושא זכויות אדם, למובטלים, לנכים ולזקנים מתמלא כדבעי וכנדרש בחברה בה אנו חיים: "כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה, למזון, לשירותים במקרה של אבטלה, מחלה, אלמנות, זקנה …". הייתכן שדברים אלו מתרחשים מול עינינו בחברה שהביטוי "אל תשליכני לעת זקנה" הוא ציווי בתוכה?

עלינו להפעיל מנגנוני מיצוי זכויות תוך מיפוי מקסימלי של כמיליון זקנינו ולאתר מי ביניהם בודד, חולה, נזקק, חי רק מקצבת זקנה או קרוב לסף העוני ולתקן לגביו את המעוות. זו לא סתם חובה, זו מצווה, זו פקודת יום של רמטכ"ל חברתי, זו הוראה. שכן אחרת נמצא עצמנו במקום זקנים אלו, ובמהרה חזונו של חתן פרס נובל לספרות, ז'וז'ה סאראמאגו, על עולם שבו כולם זקנים שלא ניתן לטפל בו, יהפוך להיות מחלום בלהות ספרותי למציאות עגומה.

החברה הישראלית צריכה להפסיק להתעלם מהמראה – כל מי שקורא מאמר זה יהיה זקן וכדאי שיקום יום קודם, עם האחרים בחברה וישפר, ישדרג ויקדם את הזקנים הישראלים אל קדמת הבמה של החברה  הזו כי "מפני שיבה תקום".


ד"ר אבי ביצור הוא ראש לימודי הזקנה בפקולטה לחינוך במכללה האקדמית בית ברל ולשעבר מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים