בכל פעם שכנסת ישראל מביאה את עצמה אל שפל המדרגה, מתגלה לה מדרגה נוספת, נמוכה וכעורה עוד יותר. הורים שכולים מותקפים כי העזו למתוח ביקורת על הוד מלכותו, הנכדים של רבין עוברים לינץ' כי לא הסכימו להגיד שסבא נהרג מעקיצת דבורה, והנה מגיע השבוע הזה וחושף תהומות חדשים.

ראשון היה אורן חזן (ליכוד), אדם שלא הייתם נותנים לו לנהל בסטה של ירקות בגלל חוסר אמינות ועבר מפוקפק שיכל לפרנס את החלקים היותר נלוזים של מדורי הפלילים. "חצי בן אדם", כך הוא קרא ביום שני האחרון לחבר הכנסת אילן גילאון, קריצה בוטה לקמפיין שביקש להעלות את קצבאות הנכות בטענה שאדם נכה הוא לא חצי בן אדם. גילאון, כמו שאתם בטח יודעים, הוא נכה פוליו בעצמו. אז הכנסת סערה למשך שעה וחצי, ועברה אל הסערה הבאה.

ח"כ אלעזר שטרן (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ביום רביעי הגיע תורו של אלעזר שטרן, מליץ היושר של יש עתיד, שהצליח לעשות את הלא יאומן ולהעמיד תחרות של ממש לאורן חזן. "אני לא רוצה לדבר פה על איך התקדמת בצבא", הוא הטיח בשרת התרבות מירי רגב, ברמיזה מכוערת שהחזירה את השיח סביב נשים בצה"ל ארבעים שנה אחורה. רגב, שיכולה בעצמה לככב בפנתיאון של מובילי הביבים בפוליטיקה הישראלית, מיהרה לתקוף את שטרן ולדרוש את השעייתו. על חזן, אגב, היא לא אמרה מילה. כי בעידן של היום לא באמת חשוב מה אומרים, אלא לאיזה מחנה אתם משתייכים.

אבל את המדליה המפוקפקת של השבוע קטף דווקא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאיחור לא אופנתי החליט לשחק את המבוגר האחראי ולפרסם גינוי לדברים. "ההתבטאויות האחרונות שנשמעו בכנסת אינן ראויות ואין להן מקום בשיח הישראלי", הוא אמר. "אני בעד ויכוחים נוקבים ומעת לעת אפילו עוקצניים (חמוצים?), כל עוד הם מתקיימים בכבוד ומתייחסים לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. אני נגד שיח פוגעני או שוביניסטי שאינו מכבד את הכנסת ואותנו כשליחי ציבור", הוא הוסיף.

נחמד, לא? איך זכינו בראש ממשלה מכבד ומכיל, סובלני כלפי מיעוטים ופמיניסט גדול ומעורר השראה. דמיינו בנפשכם מה היה קורה חלילה אם היה כאן ראש ממשלה אחר, כזה שמזהיר כי "הערבים נוהרים לקלפיות", שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, אחד כזה שצועד ליד ארון מתים וכרזות של רבין עם כאפייה. אחד שבז למתחרה הגדולה שלו רק בגלל שקראו לה ציפי, או כמו שנאמר בקמפיין ההוא של 2009: "זה גדול עליה". גופו של נושא ולא לגופו של אדם? האירוניה קורסת לתוך עצמה.

נתניהו והחמוצים (מתוך טוויטר)

תקשיבו לזילבר

שרים צריכים לקבוע מדיניות ופקידים צריכים לבצע – זו המנטרה שנשמעת בשנים האחרונות וזוכה לכותרת הכה פופולרית: "משילות". לפחות על פניו, הרציונאל מובן וברור: השרים הם נבחרי הציבור, הם קיבלו את המנדט לנווט את הספינה, ואילו הפקידים הם אלה שצריכים להוציא לפועל את הדברים בהתאם לכיוון שנקבע. אלא ש"הפקידים", בטח כשזה נוגע ליועצים משפטיים, הם לא חיילים בשירות השר ולא אומרי הן. בראש ובראשונה, הם משרתי ציבור. הם שומרי הסף שאמורים לשים את האצבע, גם את הגוף אם צריך, בנקודה שבה שלטון הרוב הופך לעריצות הרוב.

המשנה ליועמ"ש דינה זילבר (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

זה מה שמביא אותנו אל הסערה היותר גדולה של השבוע: ההחלטה של שרת המשפטים איילת שקד לדרוש את פיטוריה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דינה זילבר, ולאסור עליה להופיע בפני ועדות הכנסת. הפשע של זילבר היה התייצבותה בוועדת החינוך של הכנסת, שם הביעה התנגדות נחרצת ל"חוק הנאמנות בתרבות" שמובילה השרה רגב – התנגדות שלטענת שקד אינה מייצגת את "עמדת המשרד". זילבר, צריך לומר בהגינות, אכן חרגה מהמקובל כשהשמיעה טקסט לא משפטי, אלא ערכי מאוד, תודעתי, כמעט פוליטי (במובן הטוב של טקסט פוליטי). אפשר להתווכח על גמישות היתר שלקחה על עצמה זילבר, על גבולות הגזרה של פקיד ממשלתי, אבל  היום יותר מתמיד אפשר ואפילו הכרחי להקשיב למה שהיא אמרה שם: "הימים אינם פשוטים והם מביאים איתם לא רק חוקים חדשים אלא גם מילים חדשות. משילות, נאמנות, התגברות. שיח לעומתי, פוצע, מצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג – מי לנו ומי לצרינו. ואם יש מי שנאמן, אז יש גם מי שבוגד? גיס חמישי? הבנו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה".