לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של סטפן צוויג – העולם של אתמול. צוויג היה יהודי יליד וינה, והסופר המוערך ביותר באוסטריה עד שנאלץ לברוח מארץ הולדתו. בעקבות הקריאה בספר המגולל את סיפור חייו נזכרתי באירועי השבועיים האחרונים בפיטסבורג ובעוטף עזה. גדלתי בפילדפיה, עליתי לארץ ב-2011 עם גרעין מתנועת ״הבונים דרור צפון אמריקה״, והיום אני חבר בקיבוץ מחנכים של תנועת דרור ישראל בשדרות.

ילדותי הייתה ההפך הגמור מהמצב העכשווי בעוטף. אם היה עלי לתאר את האווירה שאפיינה את הילדות שלי ואת זו של אמי כיהודים אמריקאים בפרברים, לא הייתי מוצא משפט מדויק יותר מזה שכתב צוויג על ימי נעוריו באוסטריה: "תור הזהב של הביטחון". אביו של אבי ברח מגרמניה של היטלר, וסביה של אמי ברחו מהפוגרומים של רוסיה הצארית. אבל זו הייתה היסטוריה רחוקה מבחינתי. היינו בני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה, ובטוחים ככל שיהודים יכולים להיות בטוחים בעולם הזה. מעטים היהודים במהלך אלפיים השנים האחרונות שגדלו במידה כזו של בטחון כמו שחיו היהודים באמריקה שאחרי מלחמת העולם השנייה. כשישראלים אמרו לי שאי אפשר לדעת אם מה שקרה באירופה לא יחזור על עצמו באמריקה, טענתי אחרת. השבתי שהמצב באמריקה שונה ושאם גדלת כיהודי באמריקה, ידעת שזה לא כמו לגדול כיהודי באירופה, שם יהודים הושפלו ונרצחו כל כמה זמן במהלך אלף השנים האחרונות. ילדותי הייתה בטוחה, מוגנת. וכך גם הקהילה שלי.

ג'ורג' סטיבנס ובני משפחתו בגרמניה בעת הצבת אבן זיכרון בבית ממנו גורשה משפחתו בזמן השואה (צילום באדיבות המצולם)

מצד שני, הייתי בפולין ארבע פעמים כדי ללמוד ולחנך על השואה, ונסעתי לגרמניה כדי להשתתף בטקס מחוץ לבית שהנאצים החרימו ממשפחתי. שמעתי עדויות של ניצולים, חקרתי את ההיסטוריה של האנטישמיות, ואפילו השקעתי לא מעט זמן כדי להבין מדוע יהודים בנקודות שונות בזמן ובעלי תפיסות שונות הכחישו והתכחשו לעוצמת האנטישמיות בחברה שסבבה אותם. למדתי כי לרוב אלו היהודים המערביים, 'המודרנים' שהרגישו בצורה העזה ביותר את הצורך להתייחס לאנטישמיות כשולית – יהודים מסורתיים ואלו ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון לא שגו באשליות על עוצמת השנאה שבערה ברבים משכנינו הלא יהודים כלפינו, שנאה שעדיין בוערת. במהלך מאתיים שנה רבים חשבו כי רעיון פוליטי חדש כלשהו – הנאורות, ההתבוללות, ליברליות, קומוניזם – יפקח את עיני ההמונים ויסיים את השנאה כלפינו. אבל זה מעולם לא קרה, והמוסדות שיהודי המערב ראו בהם את תקוותינו לשחרור – האקדמיה, העיתונות החופשית, המפלגה הקומוניסטית, איגודי העובדים – לקחו חלק, כל אחד בדרכו, בקידום האנטישמיות במרוצת השנים.

אז איך נפגשו האמונה העמוקה שלי בביטחון שבו גדלתי, הידע שלי על עומק השנאה כלפי העם היהודי וההכרה שלי את מנגנוני ההדחקה הטמונים בנפשי שלי שמסתירים ממני את עצם האנטישמיות? השתדלתי להיות מפוכח וריאליסטי, מודע לשנאה כלפינו אבל לא נגרר לפרנויה מיותרת. להחזיק בידיעה שהזוועות אפשריות, אבל באותו זמן לדעת שהסבירות שיקרו היא נמוכה.

ואז הגיעה שנת 2016 וטראמפ על לשלטון. האמירות והדימויים האנטישמיים, מצעדי השנאה. בתי הכנסת ובתי העלמין שהותקפו. ואני ידעתי, ושותפי בישראל ידעו, ויהודי אירופה ידעו, כי במקום שבו שורפים בניינים וספרים ובתי עלמין, בסופו של דבר ישרפו גם אנשים. ידעתי כי רצח, אפילו טבח אינו שאלה של 'אם' אלא שאלה של 'מתי'. לא ידעתי אם חברי, ומשפחתי והשותפים והחניכים שלי באמריקה מוכנים לשמוע את זה, אז לא אמרתי דבר. אבל בליבי ידעתי. וידיעה זו הטילה עלי אימה גדולה.

שישי

לפני כשנה וחצי, עברתי לגור בשדרות והצטרפתי לקיבוץ המחנכים של תנועת דרור ישראל בעיר. חברי התנועה פועלים כדי ליצור חברה צודקת וחזקה יותר, חברה המבקשת שלום, בשדרות ובכל ישראל – אבל המציאות מזכירה לנו תדיר כי אנחנו עוד רחוקים מהגשמת חלום זה. בערב שישי הלכתי מהבית שלי בשדרות לבית אחר בעיר כדי להיות עם חברים. מטח רקטות אילץ אותי להפסיק את המקלחת שלי באמצע, והתלבטתי מה לעשות. התקשרתי לחברים והחלטנו שלמרות המטחים אלך אליהם. בדרך סרקתי כל פינת רחוב לראות איפה המקלט או המרחב המוגן למקרה שיהיה מטח רקטות נוסף.

ב-22:22 הגיע הסבב השני. יש לך 15 שניות למצוא מיגונית או לפחות גרם מדרגות. הסתכלתי מאחורי אל המיגונית האחרונה שראיתי והבנתי שלא אגיע אליה בזמן. הסתכלתי קדימה ולא ראיתי מיגונית. לידי היה בנין דירות אבל השער שלו היה סגור ולא הייתי בטוח שאצליח להיכנס. ואז בפעם הראשונה מאז המלחמה ב-2014, מצאתי את עצמי כורע צמוד לקיר, מכסה את הראש ומקווה שאף רקטה לא תפגע בי. במצב כזה, אתה יודע שאם שרדת את 20 השניות הבאות, כמעט בטוח שתהיה בסדר.

אני שם, כורע על הארץ, מנסה להקטין את עצמי ולהיצמד למדרכה וטילי כיפת ברזל מגנים עלי בשמים. בלי לגור כאן, אי אפשר לדעת שטילי כיפת ברזל נראים כמו זיקוקים. יש בהם יופי נורא. אני מסתכל מעלה, מנסה בו זמנית לראות את כיפת הברזל מיירטת את הקאסמים ולכסות את הראש. הם נעלמים מקו הראייה שלי. אני שומע שני פיצוצים. ואז פיצוץ שלישי.

אחרי עשר שניות של שקט אני מתחיל להרגיש בטחון שסביר להניח שלא אמות כאן בנקודה הזו. אני נשאר על הקרקע, שולח הודעות לחברים שלי שאני בסדר. בסופו של דבר אני קם, ממשיך ללכת. אני עובר ליד חבורה של גברים רוסים שמעשנים ומדברים על המצב ברוסית. לא נראה שהקסאמים מטרידים אותם – יש פה הרבה אנשים שכבר לא מחפשים מקלט כשנשמעת אזעקה.

אני ממשיך לבית של החברים שלי. אנחנו רצים לממ"ד שלוש פעמים בשעתיים שאני שם, ושוב פעם בחמש בבוקר כשאני כבר בבית שלי.

לפני עשר שנים, כשעוד לא יכולתי בכלל לחלום שאגור בשדרות, הייתי סטודנט בסטנפורד בארגון למען השלום בשם 'הקואלציה למען צדק במזרח התיכון'. היה בחור בארגון הזה, קראו לו סאם, שאמר שלעזתים אין ברירה אלא לירות רקטות על ישראל בגלל שזו הדרך היחידה שיש להם להגן על עצמם. אמרתי לו שהם יורים כמעט רק על אזרחים, ושהם גם ניסו לפגוע בגני ילדים בעבר. הוא השיב לי – "כן אבל אתה צריך להבין שגני הילדים האלה שייכים לאנשים שכובשים אותם". סאם ישב שם והצדיק את הרצח המכוון של ילדים יהודים בישראל, והחברים שהיו אתנו שם פשוט שתקו. באותו הזמן אמרתי לעצמי שלי ולסאם פשוט היו חילוקי דעות. היום אני מבין שהוא פשוט הפיץ אנטישמיות. הגישה הזו, שנפוצה כל כך בקרב השמאל, היא מה שמאפשר את זה שאדם שתומך בחמאס ובחיזבאללה הוא יושב ראש מפלגת הלייבור בבריטניה.

ביום שישי, אחרי שהג'יהאד האיסלאמי ניסה להרוג אותי ואת השכנים שלי, נזכרתי בבהירות במה שסאם אמר. כשהימין האמריקאי צורח את שנאת היהודים שלו ומקדש את האלימות, וכשאנשים בשמאל האמריקאי מצליחים למצוא צידוקים לניסיון לפגוע בילדים ישראלים בני חמש, ישנם כל התנאים החברתיים כדי שיחל רצח יהודים. לא רק במזרח התיכון, בו מלחמות אתניות הן דבר שבשגרה, אלא גם באמריקה, המדינה שבה גדלתי בביטחון גמור.

שבת

ישנתי שלוש שעות בלילה. בשבת היה לי יום ארוך מלא בעיסוקים. בדיוק כשעמדתי לסיים את היום עדכון חדשות הבזיק בטלפון. ירי בבית כנסת בפיטסבורג. שלושה הרוגים. ואז ארבעה. ואז שישה.

התחלתי לבכות. לא הייתי בטוח אם בכיתי כי הייתי כל כך עייף או אולי בגלל שבלילה שלפני שכבתי על המדרכה וכיסיתי את הראש בזמן מטח רקטות. אולי בכיתי בגלל שתור הזהב של הביטחון שבו גדלתי התרסק מול עיני, אולי בגלל ש-11 איש מבני עמי נרצחו ולעולם לא ישובו.

אני כבר לא יהודי אמריקאי, אבל בו בזמן, תמיד אשאר אחד כזה. בחרתי לחיות בישראל, אבל לעולם לא אוכל – ואני גם לא רוצה – להפריד את עצמי לחלוטין מהקהילה שגידלה אותי. יש לי ביקורת כלפי הקהילה הזו, אבל היא העניקה לי ערכים, זהות ועומק שלעולם לא אוותר עליהם. ראיתי את הקהילה הזו זועקת, נרצחת, בוכה, קרועה מצער ומחוסר הבנה. אף פעם לא הרגשתי כך לפני כן.

יהודים בישראל נרצחים, יהודים באירופה נרצחים. אבל כאן אנחנו יודעים שזה יכול לקרות, שזה חלק ממה שזה אומר להיות יהודי בעולם הזה. היהודים בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ואני לפני כמה שנים נכללתי ביניהם, חיים בעולם שבו דבר כזה אף פעם לא ממש קרה, ושזו לא אפשרות ממשית. רק שמעכשיו זה נראה אפשרי, כי זה באמת קרה.

יום ראשון

אני עדיין מזועזע מכאב ומצער. אני מרגיש את הדמעות לוחצות בעיניים במהלך היום. קשה לי מאוד, בגלל שהדרך שבה אני מתאבל על הטבח הזה משקפת את משבר הזהות שלי. אני מרגיש שישראלים לא יכולים להבין עד הסוף איך זה מרגיש. שהם לא מבינים מה זה אומר לראות איך הביטחון של העולם והחיים הקודמים שלך מתפרק לחתיכות, שהם לא מבינים מה זה אומר שבית כנסת קונסרבטיבי מותקף בשבת בבוקר, בזמן ברית מילה.

והמרחק שאני מרגיש מהישראלים משתקף במרחק שאני מרגיש מהיהודים האמריקאים. מדברים שם על הצורך בהגבלה על נשק באמריקה, על איך שאמריקה של טראמפ מעודדת כל מיני צורות של אלימות ושל שנאה, על איך שאנחנו צריכים להתאחד ולאהוב אחד את השני יותר ולהיות קצת יותר קוסמופוליטיים. נראה שיש מעט מאוד נכונות לערער על הנחת המוצא של החיים היהודיים באמריקה: שאמריקה היא מקום טוב ליהודים, שאנטישמיות היא אולי דבר מפחיד אבל שפה אין סיכוי שהיא תשפיע עלינו באופן ישיר אלא אם כן לרוע מזלך אתה אחד מהאחוז הזעיר של האנשים שהותקפו. שהאנטישמיות שאנחנו רואים היום היא תוצאה של מעשים של כמה תפוחים רקובים שיזחלו בחזרה למאורות האפלות שלהם אם טראמפ יפסיד בבחירות 2020. שזו לא תופעה חברתית אנדמית, מושרשת ורחבה שהיא חלק בלתי נפרד מאמריקה.

מה שאני רוצה להגיד ליהודי אמריקה, אבל אני לא יודע אם הם מוכנים לשמוע, זה שהאנטישמיות חיה ובועטת באמריקה. שהיא אלימה יותר בימין, אבל נכונה באותה מידה להצדיק רצח יהודים משמאל. מה שאני רוצה כל כך לומר נואשות ומה שאני חושב שאף אחד לא רוצה לשמוע, זה שכשפוגרום מתרחש כרעם ביום בהיר, אי אפשר אף פעם לדעת אם הרצח הוא נקודת שיא של תהליך של שנאה הולכת וגוברת או שזה בעצם רק ההתחלה של תהליך אלים יותר וארוך יותר שרק עכשיו מתחיל.

אני מתפלל עבור נשמות הנרצחים ועבור משפחותיהם, ואני מקווה שאני סתם חרדתי ושהאירוע הזה היה נקודת השפל הקשה ביותר. אבל אני גם מקווה שלא נמשיך להכחיש את האפשרות שהמצב יכול להיות יותר גרוע, שיש אנשים שרוצים להרוג אותנו. עד ליום שבת חשבנו שמעשה טבח ביהודי אמריקה הוא דבר בלתי אפשרי. זה אפשרי. לקוות שזה לא אפשרי, לא יגרום כך סתם לסכנה להיעלם.