היום לפני מאה שנה בדקה ה-11 של השעה ה-11, נחתמה הפסקת האש והתותחים שהרעידו את כל אירופה נדמו. זו היתה אמורה להיות המלחמה האחרונה, זו שתסיים את כל המלחמות. בסופה של המלחמה, שני קיסרים וסולטאן אחד נאלצו לוותר על הכוח הפוליטי שלהם, וצאר אחד ובני משפחתו נרצחו לאחריה.

מלחמת העולם הראשונה, נפתחה בשל ירייה של לאומן סרבי שרצח את הארכידוכס פרנץ פרדיננד האוסטרי. הירייה שנורתה ביוני 1914 לוותה בהבטחה כי בחג המולד של אותה שנה, כוחות הצבא יהיו בברלין, בלונדון, מוסקבה. זו היתה ירייה שהפעילה מערכת בריתות של מעצמות אירופאיות, שהחלו להיטוות באירופה לאחר תקופתו של נפוליאון בונפרטה והמשיכו לאורך המאה ה-19 הארוכה.

זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה של האנושות. אפשר היה להבחין בה במיכון המהיר של המלחמה, וגם החיילות עצמה הפכה להיות ממוכנת: בעקבות המלחמה הזו נעלמו חילות הפרשים והם פינו את מקומם לטובת חילות טנקים ויצירת חילות האוויר – ונשים הורשו להיות חלק מכוחות הצבא. זו היתה מלחמה טכנית בעלת חזות קרה, ובעקבותיה עומעמה דמותו של הפרט אל מול דמות ההמון; זו המלחמה הראשונה בה השתמשו גם בנשק לא קונבנציונלי בצורה מסיבית, כמו על ידי הגרמנים בקרב איפר השני.

שינויים אלו אכן טשטשו את דמותו של הפרט וחייבו אותו להיות חלק מאותה מכונה גדולה שאמורה לנצח במלחמה. למרות הניסיון לטשטוש דמויות הפרט, עדיין היתה זו המלחמה האחרונה של הרומנטיקה: אלו היו המחוות של החבר'ה הטובים (Old Boys), בוגרי בתי הספר הפרטיים שעצבו את פני המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. בין המחוות אפשר למצוא, למשל, את הפסקת האש של חג המולד 1914, בין הצבאות של גרמניה, צרפת ובריטניה.

למרות המחוות הרבות והחברות הרבה שנוצרה, טוטליות המלחמה היא זאת שמחצה לא רק את גופם של החיילים השונים, אלא גם את נפשם. דברים אלו באו לידי ביטוי באומנות, בסיפורי המלחמה והחברות שלה, ויש מי שמראים שיצירת ההוביט, שר הטבעות  וספרים אחרים על ידי טולקין; היתה ניסיון לברוח מזוועות המלחמה, אל הימים של חבורת החברים הטובים מבית הספר.

"החבר'ה הטובים" התמונה נלקחה מאתר The Royal British Legion לקראת אירועים יום הזיכרון הבריטי בשנת 2017.

כחלק מהתפיסה הרומנטית של התקופה, המדינה ראתה לנכון לשמר את אידאל החברות שניבט מהמבט השבור של רבים מאלו שחזרו מהתופת הטוטאלית של המלחמה. כחלק מאותה תפיסה רומנטית שהתגבשה במאה ה-19, הזהות הלאומית היתה שזורה בזהות הדתית, דבר שהורגש ביתר שאת במדינות הפרוטסטנטיות. במדינות אלו שולבה הזהות הדתית עם הזהות הלאומית – כחלק משילובם של ערכים נוגדים. ואכן, הרעיון הרומנטי נגזר מן הערך הפלורליסטי של הלאומיות, אבל הלכה למעשה הוא עומד במתח מסוים.

היו אלו עיבוד החוויה הקוסמית של המלחמה ופולחן הנופלים שהעבירו את החברה אל מציאות מטאפיזית, בה הנופלים חוזרים לחיות (אפילו לרגע קט) בצורה מוחשית. פולחן הנופלים התמזג עם התפיסה הנוצרית של חיי ישו, בה החייל הוא הקורבן האולטימטיבי; בה הוא נצלב, ובה הוא חוזר לחיות. ניתן לראות זאת במיתוסי הגבורה של החבר'ה הטובים: המיתוסים הערטילאיים הפכו להיות מוחשיים באנדרטאות החיילים האלמוניים שגילמו את רוח הנחישות של האומה. טקסים ליוו את טקסי הלאום והאומה, ומוטיב הסבל למען מטרה (גדולה) הפך למקור של תקווה. טקסים אלו שילבו סימבולים צבאיים: הורדת הדגל, תרועת אשכבה – כמו תרועת המוצב האחרון (Last post), טקסטים דתיים וטקסטים חילוניים, המבקשים מהפרט ומהאומה לזכור. אחד הטקסטים הידועים הוא בשדות פלנדריה.

היתה זו תקופה בה עוצבו טקסי האומה המלווים את המיתוס של שחרור האומה מעול העריצים, ובמקרים רבים אלו היו מלחמות שקודשו על ידי הממסד הדתי, ולכן הלחימה הפכה לאקט דתי ולא רק לאקט חילוני. ואכן, החוויה של מלחמת העולם הראשונה, נישאה על ידי רבים גם תקופה ארוכה אחרי המלחמה.

בזמן הקרבות המיתוס שימש כמחסום פסיכולוגי, שאיפשר את המשך הלחימה העקובה מדם, בעוד הפרט מוקף בגופותיו של חבריו לנשק. ואולם, לאחר הגעת השלום, המיתוס הזה נועד להסביר מדוע קורבן המתים לא היה לשווא. עבור רבים מהלוחמים, מדובר במצב שהתמשך כל חייהם: המלחמה ליוותה אותם, אבל הם גם ביקשו להביט אל השלום.

החל ממלחמת העולם הראשונה, אפשר להבחין בבניה מסודרת של בתי הקברות הצבאיים בסטנדרטיים אחידים, שאמורים לציין את הרעות של החברים לנשק. המצבות הפשוטות אמורות להשרות אווירה רצינית. בתי הקברות הצבאיים אופיינו בסדר ובציות של הפרט אל הכלל, והתפקיד שלהם היה לשמור ולהגן על חירות הפרט. טקסי האומה הללו הציבו את החיילים מול האזרחים, ובבתי הקברות שני הכוחות הללו התנגשו בצורה סימבולית אחד עם השני.

מצבות של חיילים יהודיים בבית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים-מקור ויקיפדיה בעברית

במלחמה זו הוכרה הזכות הטבעית של אומות משועבדות בקיומה של זהות לאומית, ובמיוחד של בזכותו של העם היהודי לקיים גם זהות טריטוריאלית כשאר העמים – דבר שהוכר בהצהרת בלפור על ידי הבריטים, כמו-גם בהצהרה שנתנה על ידי גרמניה בעידודו של ארתור הנטקה. בנוסף לכך, זו היתה המלחמה הראשונה בה השתתף כוח יהודי לוחם, הן בצורת הגדודים העבריים והן בצבאות אירופה השונים.

זאת היתה סדרת מהפכות שהחלה בשל מלחמות הבלקן השונות, שהביאו להתפרקותה של האימפריה העוסמאנית, אם בנוסף לשינויים מבניים של האימפריה שהחלו במאה ה-19 ואם בנוסף ללחצים של מעצמות זרות שהחלו ללחוץ על האימפריה עצמה, ולבסוף הביאו לקריסתה של האימפריה העוסמאנית.

חלוקת השטחים הערביים של האימפריה העוסמאנית, בהסכם סייקס-פיקו, היתה אכן אשרור של מפת האינטרסים של בריטניה ושל צרפת. שורשי החלוקה הזאת נמצאים בחסויות שחלק ממדינות אירופה העניקו לקבוצות אוכלוסייה מסוימות בחברה העוסמאנית; לדוגמה: הצרפתים והאיטלקים פרסו חסותם על בני העדה הקתולית, הרוסים על בני העדות האורתודוכסיות; והבריטים והגרמנים במקרים רבים העניקו חסויות לבני העדה היהודית.

היתה זו המאה ה-19 הארוכה שעצבה את פני אירופה, ובסופה היתה זו בריטניה שיצאה המנצחת הגדולה של המלחמה. ואכן, בסופה של המלחמה, מרביתה של האימפריה שינתה את פניה: מרבית הקולוניות לשעבר החלו להתארגן תחת חבר העמים הבריטי, והשטחים נשלטו תחת שלטון מנדטורי שהיה אמור להביא את האזורים הללו לדרגת פיתוח, לבנות את המוסדות החברתיים שהתקיימו במדינות אירופה השונות.

מפת מאוירת של אירופה המציגה את מלחמת העולם הראשונה מקור מהספר
Between Empire and Continent: British Foreign Policy Before the First World War

סופה של מלחמת העולם הראשונה טמן בחובו את זרעיה של מלחמת העולם השנייה, מלחמה שהיתה מחרידה יותר מזו הראשונה מכל הבחינות האפשריות. בין הזרעים האלו חשוב לציין את הפיצויים הגדולים שגרמניה נדרשה לשלם למדינות ההסכמה, את אי כיבושה של גרמניה ואי-כניעתה, שיובילו בסופו של דבר לפיתוח אובססיית הסכין בגב האומה הגרמנית. האימפריה הבריטית תשרוד עוד כארבעים שנה עד לפירוקה הסופי, ואת מקומה תירש ארצות הברית. מלחמת העולם השנייה תשנה סופית את הרכב הכוחות ביובל השנים לאחריה וזו תהיה המאה האמריקאית.

אכן, התייחסתי רק לחופן מהאירועים משלל האירועים השונים שהיו במלחמה זו ולו רק בשל קוצר היריעה.