בזמן שציינתם עשרים וחמש שנה לגלגל"צ, קרה כאן משהו חשוב יותר.
אני לא מדבר על המלחמה בין הפופ הסתמי בסגנון יוון, לביו הפופ הסתמי בסגנון ארצות הברית, אלא על ההשתלטות של רוח גלגל"צ השמרנית על כל תחנות הרדיו שהמדינה מספקת.

השיטה הזו הוטמעה בגלגל"צ עוד באמצע שנות התשעים, אך כיום ניתן למצוא אותה בכל תחנות הרדיו שעל מונופול ה-FM. הגרסה העדכנית, זו שנמצאת בתחנות הרדיו של כאן, היא הקיצונית ביותר. אין כמו כאן 88 שהיתה תחנה חופשית ומלאת חדווה עד לפני שנה וחצי, כדי להבין כיצד השיטה העובדת.

צפו למשל ביוזמה האחרונה של התחנה ה"אלטרנטיבית": מצעד 40 האלבומים הישראליים האלטרנטיביים אל תהיו במתח. האלבומים הצפויים שם. כל מה שרועש מדי, חדשני מדי, ארוך מדי או לא מספיק מוכר, נחתך החוצה.

ומה צורם יותר מאשר מצעד אלטרנטיבי של הגוף שעושה ככל יכולתו להעלים את האלטרנטיבה? מדוע התחנה הזו לוקחת בעלות על הרוק האלטרנטיבי, כשברור שהיא אינה מייצגת אותו. איך זה עובד באמת?

כשירות לציבור, ומתוך שני גילויים נאותים (דעותיי ומעשיי באשר להתנהלות כאן 88 ידועים, וכמו כן אני עורך ומגיש תכנית רוק אלטרנטיבית בתחנת הרדיו זה רוק), אגיש לכם את מצעד עשרת עקרונות ההשטחה של האלטרנטיבה.
(כל עיקרון במצעד הזה נקרא על שם שיר רוק אלטרנטיבי ישראלי. אין בכך שום ביקורת על האמנים שביצעו את השירים או על השירים עצמם, והם לא בהכרח מעידים על כוונת מחבריהם).

מתחילים במצעד! (תופים, מחולות, דרמה).

במקום העשירי – מוזיקה לפרסומות
נתחיל במטרת העל, ואם נתמצת אותה לשמונה מילים אז: השידור הציבורי המוזיקלי בישראלי פועל מתוך כוונה מסחרית. סתירה? בוודאי. ההצדקה העיקרית לעצם קיומו של שידור ציבורי בסביבה מרובת ערוצים הוא המענה לכשלי השוק של התקשורת המסחרית, שלא רוצה ולא יכולה לספק לנו עומק וגיוון, אפילו התאגיד עצמו היטיב לומר לנו את זה.

ובכל זאת, השידור הציבורי פועל כמו עסק. "אל תכעסי על עצמך, השיר הזה תקוע לחצי כדור בראש" שרה בכנות מפוכחת הילה רוח, והמוזיקה, גם זו שמשודרת מכיסנו, עושה הכל כדי לתקוע לחצי הכדור השני את השיר. ככה זה, יש פרסומות.

במקום התשיעי – יורד נמוך
איך מגשימים את המטרה? יורדים נמוך. Dumbing Down, או בעברית: "הטפשה".
דומה שאין שום מקצוע אחר במשק המודרני בו ידע נחשב חולשה, ומומחיות לחיסרון, פרט לתקשורת הממוסחרת. אם בטלוויזיה המסחרית שנכנסה לחיינו במקביל לגלגל"צ, ההטפשה נעשית במאמץ היסטרי לרגש את הצופים, ברדיו הממוסחר המאמץ הפוך: מושקעת המון חשיבה כדי שיחסי הגומלין בין הרדיו למאזיניו יהיו חסרי חשיבה. רדיו כחוויה מאלחשת, כזו שהופכת את המאזין לפסיבי. כדי שזה יקרה אנשי השיטה מנטרלים את האינטלקט של המאזין, משום שמאזינים דעתניים או ידענים עלולים לחשוף את השיטה, ולאתגר אותה.

כשהמאמץ מצליח, ההטפשה מזינה את עצמה: הרדיו נותן לאנשים מה שהם רוצים, והאנשים רוצים את מה שהם מכירים, הרדיו גורם לאנשים להכיר פחות, והמאזינים רוצים פחות.

המאזינים לא טיפשים, הם מוטפשים, הרצון החופשי שלהם נשחק עם הזמן, הם שוכחים ז'אנרים שהכירו פעם, הם מאבדים את הסקרנות הטבעית שלהם, הם כבר לא זוכרים את תחושת ההתעלות במפגש עם שיר חדש ומלהיב, ומעדיפים להתמכר למוכר והנוח, מתזמנים פקקי תנועה ומזמזמים שירים ששמעו לפני שעה ושעתיים.

במקום השמיני – אני לא בפסקול
התנאי הראשוני לביסוס השיטה הוא העלמה של ז'אנרים שלא משרתים את השיטה. לעולם לא תשמעו בתחנה אלטרנטיבית כמו כאן 88 שירי Pאנק (בוטה מדי), מטאל (רועש מדי), מוזיקה אלקטרונית (אין מילים), ג'אז (לא מלודי מספיק), מוזיקת עולם (לא בעברית או באנגלית) או רוק מתקדם (ארוך מדי), לכל היותר תסתפקו בהדהוד קלוש ובנאלי שלהם כדי לצאת ידי חובה (להיט של מטאליקה, להיט של הקלאש, להיט של פינק פלויד).

הצמצום הגורף הזה משאיר את הבמה לפופ ורוק רך בלבד. מתוך שני הסגנונות הנעימים האלה נבחר מאגר קבוע הכולל אלפים בודדים של להיטי על, שיושמעו שוב ושוב לאורך שנים, קאנון שאנשי השיטה שומרים עליו סגור כאילו שהיה התנ"ך.
הקליק, שנמצאים במקום השמיני במצעד שלי שרים: "טיפשים טיפשים, תצאו מהחורים שבהם אתם גרים, שבהם אתם נוחרים. טיפשים טיפשים, שלא רואים אסון, ידיים מלטפות מבעד לחלון", אבל הם לא בפסקול, ואף אחד ממילא לא שומע.

במקום השביעי – לא לדבר על מין
חס וחלילה, אורי מרק, לא לדבר על מין, רצוי שלא גם על פוליטיקה או פמיניזם או עוול חברתי. לא לדבר על מאבקים, לא על שום נושא שנוי במחלוקת, לא על כיבוש או גאולת הארץ, לא משהו שעלול לפוגע בחולמים בהקיץ עם מקלטי הרדיו הפתוחים. הצנזורה היא לא רק מוזיקלית, אלא גם תכנית, ומחאה היא משהו מאוד לא מרגיע, רחמנא לצלן. פויה.

במקום השישי – שנים חסומות
לא רק אצל מוניקה סקס, גם השיטה מאמינה בשנים חסומות, שהן כל מה שנוצר לפני או אחרי השליש האחרון של המאה העשרים. מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר שיצא לפני 1965? נגיד אלוויס, או באדי הולי או צ'אק ברי, זוכרים? כנראה שלא. ואם עוד אפשר לפטור את העלמת ההיסטוריה הרחוקה בתואנת התיישנות, מה תגידו על היעדרה של המאה ה-21 מרשימות השידור? עוד מעט ימלאו שני עשורים למאה הנוכחית, אך הקאנון של השיטה נתקע לו אי שם בסוף שנות התשעים. זה מכוון. השיטה שמרנית, ושמרנות פירושה הישארות במצב הקיים ומניעת חידושים. היצמדות למוזיקה שנשענת רק על שירי המאה הקודמת תבטיח זאת, השיטה לא רוצה חידושים, שינויים או ערעור על המציאות העכשווית. היא רוצה נוסטלגיה.

במקום החמישי – אמור להיות רך
הקאנון נחתם לו בשנות התשעים, אבל תעשיית המוזיקה ממשיכה להנפיק אין סוף שירים חדשים המשוועים לחשיפה. מה קורה איתם? כאן נכנס רב המגהצים הקרוי בגלגל"צית ועדת פלייליסט, או "בחירת העורכים" כפי שהתאגיד בוחר לשווק לנו אותו. בכל שבוע, נבחר מספר חד-ספרתי של שירים חדשים, כמחציתם ישראלים. מדובר בשירים שאינם חלילה בסקציית ה"אני לא בפסקול" או ב"לא לדבר על מין", שירים נעימים, רוק רך ופולק נעים, מהצד המואר של עולם האינדי, אהבה, פרידות, בינו לבינה, הרהורים, חלקם בכישרון רב, קולות יפים ונעימות מלודיות.

מכיוון שהפחד הגדול ביותר של השיטה הוא לשדר שירים שאינם מוכרים (ובכך לערער את הרוגע הפסיבי של המאזינים), השירים החדשים מושמעים בתדירות מופרזת כדי שיישמעו מוכרים ובלתי מאיימים מהר ככל האפשר. וכדי שהשירים האלה לא ייכנסו לקאנון הסגור הם נזרקים לאחר שבועיים או שלושה, ולא יושמעו עוד לעולם. את מקומם יירשו שירים נעימים אחרים שייזרקו גם הם בתורם. השיטה הזאת מאפשרת לתחנה כמו כאן 88 להתהדר בהשמעות רבות של מוזיקה חדשה, מבלי לאבד את הטאץ' השמרני שלה.

במקום הרביעי – קול של אלוהים אחר
השיטה כמו כל מנגנון דכאני, זקוקה לציות ומשמעת. לשם כך עקרונות השיטה לא מצריכים רק האחדה מוזיקלית, אלא גם האחדה באופן ההגשה. המטרה: הפיכת איש הרדיו מאיש שעוסק באמנות לאיש שעוסק בפקידות, ממלא פקודות, עומד בנהלים, והולך בתלם. לשם כך שדרנים על פי רוב אינם עורכים (וגם אם טייטל העריכה לא נלקח מהם רשמית, הם כפופים לכל הכללים שפורטו קודם, ונזקקים לאישור רשימות שידור). שדרן שלא בחר את השירים שהוא משמיע, סביר שלא יתלהב מהם יותר מדי, לפעמים הוא גם לא יכיר אותם. זה טוב לשיטה. אסור להתלהב.

כדי לכפות את הקו האחיד לתכניות השונות אין קו מוזיקלי מאפיין, אין שמות, אותות או כל סימן מזוהה לתכניות השונות. התכניות בעצם אינן שונות. המטרה היא שבשש בבוקר ובשש בערב המאזין יזמזם את אותו הדבר. לשם כך גם שדרנים עתירי נסיון ומוניטין ייאלצו להתכופף, ואם לא יתכופפו יסולקו. אף אדם אינו גדול יותר מהשיטה.
ייתכן ואתם זוכרים את להיטה של להקת Faithless: אלוהים הוא ההדי-ג'יי, אבל תחת השיטה הקול הוא קול של אלוהים אחר, קולו של העורך הראשי.

במקום השלישי – בבוקר של קטיפה
לחשושים זה רצוי, כמו בדמיון מודרך או ביוגה. קול אלט ובריטון, רצוי נשי, מלחשש, בלי לדבר בקול רם, לשיר או להתלהב. זה טוב לרוגע, זה טוב לשיטה.
לחשוש עושה פלאים לעומס התנועה בכביש 443 מנאות קדומים למחלף בן שמן, כל גבעה אלפי פרגים, בלחשוש אפשר לדקלם פרטי טריוויה שנלקחו מויקיפדיה, לפלוט קלישאה על החום או על הגשם, או על יום חמישי שהגיע או כאילו להתלונן כמה קשה להתעורר בבוקר. לחשוש מונע מהאישיות של איש הרדיו לצוץ החוצה, מעקר שנינות או עוקצנות, נפש סוערת או מצב רוח רגעי. המלחשש של שש יהיה כמו המלחשש של שלוש. שששששש.

במקום השני – מישהו שומע אותי?
כל שיטה דכאנית זקוקה לעלה תאנה, או לפחות לאוורור, ללגיטימציה, למצג שווא של עשייה משמעותית. הטריק של גלגל"צ, שאומץ גם בתחנות התאגיד הוא הלילה. אם תפתחו רדיו אחרי שמונה בערב תשמעו רדיו מעולה, חופשי, משמח שלא כפוף לאף אחד מעקרונות השיטה. כלל האצבע: ככל שהתכנית מושקעת יותר וחשובה יותר, היא תשודר בשעה לא רלוונטית יותר. תכנית הספיישלים המושקעת של כאן 88, למשל, משודרת בחצות, תכניות אישיות משובחות של מלחששי היום משובצות לחלונות הזמן של חצות או שתיים בלילה, ג'אמים המארחים את מיטב האמנים האלטרנטיביים בישראלים משודרים בשעת לילה מאוחרת. למה? כדי שלא תשמעו, אבל שתדעו שיש תוכן אמיתי, כדי למלא את דפי הרשתות החברתיות בתכנים מעניינים, וכדי לומר לכולנו שהמצעד הזה לא נכון. אבל מה לעשות שאיפה הילד צודקים, והלילה הזה מתקרב לקיצו, מתמעט והולך.

ובמקום הראשון – כמה יוסי
ובמקום הראשון: בני המזל המועטים שהצליחו להיכנס לקאנון הסגור! אלה ודאי שמחים על החשיפה הקבועה והתמלוגים הזורמים, או שאולי לא? כי גם אמנים כמו דייויד בואי, פורטיס, הקיור, קייט בוש, קורין אלאל או אהוד בנאי שמאכלסים את הרשימה הקבועה זוכים לחשיפה סלקטיבית ומוגבלת. לרוב מדובר באמנים ותיקים עם עשייה מוזיקלית מגוונת של עשרות שנים, אבל החשיפה תהיה תמיד ללהיטי העל הישנים שלהם, ולא לעשייה העכשווית שלהם, ממנה יתעלמו או שבמקרה הטוב הם יוכנסו לשבועיים של טחינה בבחירת העורכים. ואם זה לא מספיק, השירים שבקאנון יושמעו תמיד בגרסה הרשמית שלהם. אין שום סיכוי לשמוע אותם בהופעה, בקאבר, דמו, בוטלג או גרסת מיקס. תמיד אותו הדבר. ועכשיו אתם מוזמנים לחזור אל רשימת ארבעים האלבומים האלטרנטיביים של תחנת כאן 88, ולראות כיצד כל הכללים מיושמים, להאזין להגשת הקטיפה, לראות כיצד אין במצעד שירי Pאנק, ג'אז או מטאל, לגלות את ההימלטות מפוליטיקה או אוונגארד, לקרוא את הטקסטים דמויי הויקיפדיה, את ההתעלמות מהמאה ה-21, ולסיום, להתרשם מהמקום הראשון, בו מככב ברי סחרוף הגדול ששר בפעם המי יודע כמה: כמה יוסי.