שירה, בפרט שירה מודרנית, היא דבר מאוד מחייב בהשוואה לפרוזה. היא מחייבת ריכוז גדול בשעה שהאדם מעניין בה, היא לרוב חידתית, השורות הפזורות בשיר מקשות על הבנה ופיצוח, המאמץ מצריך לעיתים את הקורא לקרוא שוב ושוב. על כן השירה היא נחלת קוראים מעטים מאוד בקרב הציבור. לי היה קל יותר עם ביאליק, שמעוני, יעקב כהן, טשרניחובסקי ואפילו נתן זך. עם אלתרמן, ועם רבים אחרים היה לי קשה יותר, צריך להקיש מדבר לדבר ולא תמיד אני מצליח להתאזר בסבלנות. המשורר מהגג לי את נפשו שסתומה לי. אין הוא עושה לי הנחות וכאילו אומר לי, "תנסה להבין אותי בשפת הנפש או באלגוריה שלי. אני מציב בפניך הקורא, את חיי". לעומת זאת, במאי הקולנוע או הסופר, גם מהמתוחכמים ביותר, מציבים חידות ופותרים אותן עבור הצופה/הקורא במהלך הסרט/הפרוזה. שאם לא כן, העורכים מחזירים את הסרט/רומן לבמאי/הסופר לעריכה נוספת של היצירה. לכן השירה היא אומנות המיועדת לקהל מצומצם בהרבה מהפרוזה. ספר שירה שנמכר באלף עותקים נחשב לרב מכר, אבל ערכה גדול באספקטים אחרים שלא נעמוד עליהם כעת.

ומדוע אני מקדים את ההקדמה הנוגעת לשירה דווקא בביקורת הקולנועית? מכיוון שהסרט "המסע ליושינו" של הבמאית נעמי קוואסה המתמודדת עם חידות החיים היא סוג של ז'אנר, המקבילה הקולנועית לשירה שחלקים בעלילה סתומים ומשפטים חכמים נזרקים לחלל ורומזים על משמעות עמוקה. זוהי הצהרת הכוונות של התסריטאית, הבמאית ועורכת הסרט. יש הגות בודהיסטית ותרבות יפנית הלקוחות מתקופות קדומות ויש להן קשר הדוק לביקורת שמכוונת נעמי קוואסה לימינו ולמהות האדם בכלל. בניגוד למודרניזציה התזזיתית, גיבורי הסרט קשורים לטבע וחיים בצורה איטית בהרבה מהאדם המערבי ומכאן קצב הסרט. כמו במדיטציה דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב וזו כוונת הבמאית שבשנה שעברה הגיעה אלינו עם סרטה הנפלא "אל האור" שגם שם היו חידות סתומות אם כי לא ברמה הטוטאלית שהסרט המסע ליושינו מחייב.

"המסע ליושינו" (באדיבות קולנוע חדש)

ולכן, אם מישהו הולך לצפות בסרט בקולנוע  עליו להיות מוכן ולהכין את עצמו כמו שהוא מגיע לשירה קשה, כמו כהן במקדש, להתכונן ליצירה המחייבת ריכוז על ובעיקר סבלנות רבה. רק כך תצלחו את הסרט החכם והכבד. מן הראוי לומר, שחלק מהצופים אתם שוחחתי אהבו את הסרט, אחרים התקשו להתמודד עם קולנוע מהסוגה הזאת.

"המסע ליושינו" מספר על ג'יין, סופרת צרפתייה (ג'ולייט בינוש הכובשת כהרגלה), המגיעה לכפר קטן באזור הררי מיוער כדי לגלות צמח נדיר בשם הסימבולי vision בעל תכונות רפואיות המרפאות ייסורים, כאב ומצוקות נפשיות. הוא מתעורר אחת לאלף שנה, דומה לשושנת יריחו שלנו. היא מגיעה לבית מבודד בכפר, שם היא פוגשת את טומן (מסטושי נאגאסה המצוין שכיכב ב"אל האור") שומר היערות. טומן הוא אדם אניגמטי. לכאורה נדמה שהוא אדם מתייסר, אבל ארשת פניו מטעה, הוא טוען שהוא אדם מאושר מאז הגיע לכאן לפני עשרים שנה ושלפני כן היה אדם אומלל. כדרכה של תפישת המזרח אין טומן יודע בשכלו את סיבת המהפך. למחשבה-הפסיכולוגית האנושית, ולמחשבה בכלל, אין תפקיד באמונות המזרח לשלמותו של האדם. ההיפך.

"המסע ליושינו" (באדיבות קולנוע חדש)

משפט מרכזי משמעותי לטומן ולעיוורת הישישה המתגוררת עמו – המייצגת דמות של נביאה קדמונית עיוורת שהם "רואים דרך הלב" (זו נשמע כמו שורה משיר – וכך אנו חווים משפטים דומים לאורך הסרט). ג'יין נעזרת בטומן כדי למצוא את צמח המרפא vision ואט אט מתחוור לצופה שהיא הייתה במקום הזה לפני עשרים שנה: לג'יין הייתה אהבה בהר שהסתיימה באופן טראגי, ודרך צמח המרפא היא באה למצוא ישועה לטרגדיה. האם בכלל יש צמח כזה במציאות הפיזית? האם הצמח הוא דבר סימבולי שמייצג רעיון?

בסרט אנחנו חווים את חיותם של העצים כאלמנט מרכזי שחוזר על עצמו שוב ושוב בשפת המנטרה במדיטציה החוזרת על עצמה: הם מעניקים חמצן, חום פיזי בשימוש המעשי, מראותיהם הקסומים מעניקים לאדם חוויה ספיריטואלית, שומרים על האדמה מהסחף – ועל כן, יש לשמור על היער וההר מפני הרס שמנהרה שנחפרה בעידן המודרני מאיימת על שלימותם ועל שלוות בני הכפר. ואולי היער הקסום, מעניק החיות, הוא אלגוריה לצמח ה-vision?

"המסע ליושינו" (באדיבות קולנוע חדש)

דומה שנער צעיר ויפה תואר המופיע הוא התשובה לכל חיפושיה אחר הדבר האבוד שהיא מחפשת. בלי לגלות הרבה מהעלילה, נראה שהנער הוא ההמשך למחזור החיים של בעלה המת. ברוח הבודהיסטית המוות הוא חלק מהחיים. עניינם של שוכני היער, בניגוד לעולם המערבי, הוא להתאחד עם הטבע ולא ללכת כנגדו (שוב ושוב אלמנט המנהרה המודרנית שנחפרה בהר ומשמשת רכבות מודרניות. זקני הכפר מעידים שזה הרס את מרקם החיים).

בסרט יש משפט חזק מאוד שהזדהיתי אתו, האדם הוא יצור תוקפני ואלים מראשית בריאתו, ורק אבולוציה איטית רבת שנים אולי אלפים אולי מיליונים תשנה את יצר האדם האלים. התחברתי אישית למשפט, כיוון שלדעתי, למרות הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית, הרי שמבחינה פסיכולוגית האדם לא התקדם. האדם אחראי להתפתחותו הנפשית על ידי השתדלות מוסרית. זה תפקידנו כאן זו משמעות חיינו: ההשתדלות הרוחנית והערכית.

"המסע ליושינו" (באדיבות קולנוע חדש)

המון סימבוליקה בסרט, המעניינת בביותר מתרחשת כאשר חלק מהיער נשרף ומיליוני חלקיקי הרמץ המתעופפים באוויר סימלו בעיני את תאי הזרע, אותם תאי זרע ,שהפרו חיים חדשים ברחמה של ג'יין כאשר שכבה עם אהובה ביער רגעים לפני מותו הטראגי, ואכן מופיעה לקראת סוף הסרט דמות אנושית המסמלת עבורה חיים חדשים, אפשרות שזהו בעצם צמח המרפא שחיפשה. הסימבוליקה האחרונה היא על אחריותי, ניסיון להבנת נפשה של משוררת הסרט, מחזוריות החיים בטבע בכלל ובחיינו בפרט. גם ציד הצבאים האכזרי ביער. אין ברירה, בשר הצבי משמש לחיות האדם עד שיהפוך לטבעוני, עוד עניין המרומז בסרט. מודה, לא הבנתי את תפקיד המספרים הראשוניים במדע המתמטיקה, חוץ מזה שצמח המרפא הקסום מופיע אחת לאלף שנה, והשנה בה מתרחש הסרט היא 997, המספר הראשוני האחרון בתחום האלף ויש להתכונן לקראת הופעתו. למה חשוב שיהיה זה מספר ראשוני שלא יכול להתחלק מתמטית, אולי מי מהצופים יעזור לי.

הסרט איטי כאמור, והאלמנטים היפהפיים החוזרים עשויים לעצבן את הצופה הרגיל, אבל זה נעשה בסגנון תיאטרון הקבוקי היפני, בו השחקנים נכנסים לתפקיד, לעיני הקהל ממש, שיש לו מוכנות תרבותית לכך. בעזרת הכנות איטיות מציג השחקן לצופים את איחוד הגוף והנפש. במערכות הסופיות של מחזה הקבוקי המסורתי העלילה מתלהטת. הצגת תיאטרון כזו יכולה להמשך יום שלם.

האם הסרט מומלץ? נתתי לכם את מורכבותו של הסרט, והצורך בהכנה ומוכנות מצד הצופה כמו היה צופה בסרט בפסטיבל סרטים. אם עזרתי לכם במורה הנבוכים של הסרט ומעניין אתכם – תלכו לצפות.