באחד מקירות ביתה של ליליאן ג'ואד זיידאן בעין מאהל תלוי ציור של שעון יד, המרחף לבדו על רקע חוף ים וציפורים. את הציור צייר בנה, ג'ואד חליל, ובאופן אירוני, הוא מצליח לספר הרבה מהתחושות של אמו: זכרונות יפים בתוך זמן שקפא. לפני שלוש וחצי שנים נהרג ג'ואד כשעבד באתר בנייה בנתניה, והוא רק בן 19. את השבוע האחרון, בו הושג הסכם בין ההסתדרות לממשלה לשיפור הבטיחות באתרי הבנייה לאחר קמפיין ציבורי ואיום בשביתה, ליליאן מסיימת ברגשות מעורבים. "אני רק מקווה שזה יסתיים ושכל פועל שהולך לעבודה יחזור למשפחה שלו ולאמא שלו", אמרה לנו בחמישי בבוקר, "כל אמא מקווה שהבן של יחזור אליה. אני לא מאחלת לאף אמא לעבור את מה שאני עברתי."

ציור שצייר ג'ואד חליל (צילום: ליליאן ג'ואד זידאן)

 

"היו לנו במשפחה הרבה בעיות, וכל הזמן ג'ואד היה איתי, לא התרחק ממני", מספרת ליליאן, "עברנו מכפר לכפר, זה היה קשה לו. יצאנו מהבית שלנו בכפר טורעאן, בו הוא נולד, לעין מאהל. הוא כעס על אבא שלו ולא רצה לדבר איתו. המעבר בשבילו מטורעאן לעין מאהל היה קשה, אבל ג'ואד היה אדם חברתי. כל מקום שהגיע אליו, עשה לעצמו חברים. ידעתי שיש בתוכו כעס על כל מה שקרה לנו אבל הוא הסתדר."

"ג'ואד אמר לי שהוא רוצה לקנות בית בעין מאהל. שהוא מרגיש שזה הכפר שלנו. הוא אמר "אני רוצה לעבוד ואני לא רוצה שאת תעבדי. אני רוצה שתשבי בבית ואני אעבוד ואשלם הכל". הוא רצה להתחתן עם מישהי מהכפר. הייתה לו חברה מהכפר. לפעמים אמרתי לו 'אתה בן 19. כשתהיה בן 22 תחשוב על מישהי אחרת'. הוא אמר לי 'אותה אני רוצה ולא רוצה להחליף'".

"הוא הכיר הרבה מאוד אנשים. כשאמרתי לו שאני רוצה ללכת לכפר מנדא (כפר הולדתה של ליליאן – ש.נ.) לבקר את ההורים, ללכת למסיבה או לחתונה, הוא אמר לי שהוא לא רוצה. תמיד היה עושה דברים ונפגש עם אנשים. בהלוויה ראיתי אנשים שאני לא מכירה. שמעתי הרבה סיפורים על ג'ואד. דברים שאמר או עשה. לכל אחד היה סיפור. כולם שואלים איפה אמא של ג'ואד שילדה בן כזה."

'הוא רצה ללמוד באוניברסיטה, לא לעבוד בבניין'

כבר כתלמיד בית ספר, בזמן החופשות, ג'ואד יצא לעבוד. הוא היה הבן הבכור, אח לבן נוסף ולשתי בנות, ויצא לסייע בפרנסת המשפחה. "אני עבדתי יומיים בשבוע ומזה הייתי צריכה לשלם על חיים בשכירות", מספרת ליליאן. ב-2014, כשסיים ללמוד בבית הספר התיכון, החל לעבוד בבניין.

ג'ואד חליל מעין מאהל, נהרג בתאונת עבודה באתר בנייה בנתניה ביולי 2015 (צילום באדיבות המשפחה)

מהר מאוד הבין ג'ואד שהחלומות שלו נמצאים במקום אחר לגמרי. "הוא אמר לי שהוא רואה את האנשים מאוד בקטן בגלל שעבד כל כך גבוה", מספרת ליליאן, "במספר הזדמנויות אמר למנהל העבודה שהוא לא רוצה לעבוד, כי הוא לא חש בטוב. כשמנהל העבודה בא אלינו הביתה, ג'ואד אמר שהוא רוצה ללמוד. גם אני דיברתי איתו שילך ללמוד, שתהיה לו עבודה אחרת, לא בבניין. תיאמנו לו פגישה עם האוניברסיטה הפתוחה בסכנין ונקבעה לו פגישת היכרות". לפגישה באוניברסיטה ג'ואד כבר לא הגיע – הוא נהרג שבוע לפני כן.

"בלילה לפני התאונה היה הרמדאן, והוא היה עם חברים", סיפרה ליליאן, "לפני שהוא יצא מהבית, בסביבות שש בערב, יצאתי לעשות קניות. הוא אהב לעשות איתי קניות, הצעתי לו לבוא איתי אבל הוא אמר שהוא לא רוצה ושיילך לחברים לאכול איתם את ארוחת הרמדאן. בערב לא דיברתי איתו בטלפון, כי ידעתי שיחזור הביתה מאוחר. בבוקר אני גם ידעתי שהוא לא הולך לעבוד ובשביל זה גם לא התקשרתי אליו. יצאתי מהבית בבוקר לעבודה בנצרת."

"הסתכלתי על המיטה שלו בבוקר, והוא לא שם"

"בדרך כלל הייתי יוצאת מהבית בשעה 9", נזכרת ליליאן, "אני רגילה לפתוח את החדרים של הילדים לפני שאני יוצאת, ולראות איך הם ישנים. אבל באותו יום לא הסתכלתי על החדר של ג'ואד. יצאתי מהבית, הנעתי את האוטו ואז חזרתי, רציתי לראות מה איתו. פתחתי את הדלת, הסתכלתי על המיטה שלו, והוא לא שם. חשבתי שהוא ישן אצל החברים כי הם רגילים לעשות את זה ברמדאן. אמרתי לעצמי שאתקשר עוד חצי שעה. הגעתי לעבודה והוא לא עונה."

"התקשרתי לבן השני ושאלתי על ג'ואד, כי הטלפון שלו סגור. הוא ענה לי שג'ואד בעבודה. אמרתי שזה לא יתכן כי הוא לא הלך לעבודה, והוא ענה שהוא בטוח בזה כי ככה אמרה האחות הקטנה. כשדיברתי איתה, היא אמרה שראתה אותו חוזר ב-1:00 בלילה, ושהם ראו יחד טלוויזיה כשעה. בשעה 2:00 הוא אמר לה ללכת לישון ולא לראות טלוויזיה עד הבוקר. הוא אמר לה שהוא הולך לישון, לא אמר שהוא הולך לעבודה, אבל כן אמר שהוא יוצא ב-5:30.

ג'ואד לא תכנן לעבוד ביום התאונה, על אף שביקשו ממנו. כנראה שברגע האחרון, החליט בכל זאת לצאת לעבוד. "מהחברים שלו אני יודעת שהוא היה איתם עד 0:30 בלילה, שמנהל העבודה התקשר אליו וביקש שיבוא לעבודה רק ליום אחד, אבל ג'ואד אמר לו שהוא לא רוצה. בבוקר, החבר שלו שבדרך כלל לוקח אותו ברכב לעבוד, אמר שהופתע שג'ואד התקשר וביקש שיבוא לאסוף אותו."

ואז התחילו להגיע הבשורות והידיעות המחשידות, שהכניסו את ליליאן לענן של אי ודאות וחרדה. "בשעה 11:30, כשהייתי בעבודה, הבן הקטן התקשר בוכה. הוא אמר שמישהו התקשר אליו, ואמרו לו שג'ואד נפל ושהוא מת. אני לא האמנתי, צעקתי 'למה אתה אומר את זה עליו?' והוא המשיך לבכות. ניסיתי לתפוס שוב את ג'ואד, והטלפון שלו היה מנותק. הסתכלתי באותו יום באתר החדשות 'כול אל ערב', ראיתי שפועל נפל מקומה 23 בנתניה ולא המשכתי לקרוא. המשכתי לעסוק בדברים אחרים."

"התקשרתי למוחמד, חבר של ג'ואד. הוא אמר שג'ואד בסדר ושזו רק תאונה קטנה. הוא לא ידע לומר באיזה בית חולים הוא נמצא, אלא רק שנפל בנתניה. התקשרתי לאח שלי ולגיסי. אמרתי להם שג'ואד עבר תאונה ואני לא יודעת איפה הוא, ושאני יוצאת עכשיו לבית חולים בנתניה. כשהייתי בדרך החוצה מהעבודה התקשר אלי בעל הבית של העסק. אמרתי שאני במשרד ומתכוונת ללכת. אמר לי שאחכה לו. אמרתי שאני לא יכולה ושאני יוצאת לנתניה. יצאתי באוטו שלי, הגעתי עד לכביש הראשי, ולפני הרמזור הוא מצא אותי ועמד מולי. הוא אמר לי שהוא יקח אותי. בדרך ראיתי שאנחנו נוסעים לכיוון הכפר, ולא לנתניה. בעל הבית אמר לי שניסע הביתה, שאני אדבר עם הילדים ושהוא ישיג את המידע ואז ניסע אם צריך. בסביבה של הבית כבר היו הרבה אנשים וחברים."

"ירדתי מהרכב, מסתכלת על הבית ועל האנשים. פנו אלי ואמרו לי 'אללה ירחמו' ויהיה זכרו ברוך ושיהיה בסדר. אחרי זה באו אנשים מהרווחה, מלווים ברופא. אני מסתכלת על כולם, עדיין לא מאמינה שהוא נפטר. ישבתי בחדר ובא אלי הרופא, נתן לי כדור, אמר לי שאני צריכה לקחת את זה. אמרו לי לשבת ולהירגע. שאלתי אותם 'למה אני פה, אני רוצה ללכת לבית חולים'. יצאתי מהבית והם רדפו אחרי. עד 13:30-13:45 ירדתי ואמרתי שאני לא רוצה לשמוע מאף אחד. בדלת הכניסה מצאתי שני שכנים שלי, אחד מהם בוכה, שאל אותי לאן אני הולכת. ביקשתי שיגיד לי מה קרה. הסתכלתי עליו ושאלתי אם ג'ואד נפטר, והוא אמר לי שכן. זהו. חזרתי לתוך הבית. היה קשה מאוד."

הבניין ברחוב עוזי חיטמן 135 נתניה בו נהרג ג'ואד חליל בתאונת בניין בעת בנייתו (צילום: ליליאן ג'ואד זידאן)

"אני משאירה אותו בחיים"

איך אתה חיה מאז התאונה? עם אילו תחושות את מסתובבת?

"מאוד קשה מאז שנהרג. התייחסתי אליו כגבר של הבית. הוא היה אחראי על האחים שלו, וביחד החלטנו החלטות שקשורות לבית ולמשפחה. כשרציתי לקנות משהו בשבילי התייעצתי איתו. היה לו טעם בכל דבר. הוא היה מכין אוכל, עוזר. אני עד עכשיו לא מאמינה שהוא הלך. אני לא רוצה לחשוב שהוא מת. אם אני חושבת על זה, אז אני משתגעת. עד עכשיו אני מסדרת את המיטה שלו. לפעמים כשאני הולכת לקניות אני מסתכלת על בגדים בשבילו, כאילו שוכחת שהוא מת.

"אני משתדלת לא לחשוב על זה שהוא מת. אני כאילו משאירה אותו בחיים. אני רואה אותו הרבה בחלומות שלי. בחלומות הוא אומר לי שהוא בחיים. אני כל הזמן מדמיינת אותו בן 13. מחבק אותי חזק."

"הייתי עוקבת אחרי התאונות, אבל התעייפתי"

בשנה האחרונה ובתקופה האחרונה אנחנו רואים שעוד ועוד פועלים נהרגים. איך את מתייחסת לזה?

"זה כואב. כשאני רואה שמישהו נפל ונהרג אני חושבת על מה שקרה לי ועל המשפחה של מי שנפל. איך המשפחה שלו מרגישה, איך ההורים שלו, איך הבית נראה כשמישהו חסר. זה מחזיר לי את הכל. זה קשה מאוד. בהתחלה הייתי עוקבת הרבה אחרי התאונות אבל התעייפתי. זה כואב לי מאוד. הייתי רואה בפייסבוק את המאבק למניעת התאונות ורואה שכל יום מישהו נופל. לפעמים אני לא רוצה להסתכל ולשחזר את כל מה שקרה לי. בתחילת השנה הלכתי הרבה לכנסת והיו מדברים איתי ברדיו. אחרי זה נכנסתי למצב קשה. כל הזמן חוזרים על אותו סיפור. כל הזמן מזכירים לי שהבן שלי מת. אני בוכה שאני רואה תמונות של הפועלים שנופלים. קטינים, אנשי משפחה, סטודנטים."

השבוע כל המדינה דיברה על התאונות. איך הרגשת? האם זה נותן לך תקווה שמשהו ישתנה? מה יש לך לומר לממשלה?

"אני כל הזמן שואלת את עצמי למה במדינה מתייחסים ככה לפועלים. אנחנו רואים בתאונות דרכים כמה עושים ודוחות שמחלקים וחוקים חדשים. אבל בתאונות עבודה לא עושים. כאילו אין ערך לבני האדם האלה. אחרי שנפטר ג'ואד כל יום שומעים משהו חדש.

אחד הדברים שמכעיסים את ליליאן הוא שאף אחד לא נמצא אשם במותו של בנה. "ביום הלוויה באו אלי היזם, מנהל העבודה וקבלן כוח האדם, ואמרו לי שלא אדאג ושיהיה בסדר. אמרו שמשרד הרווחה והתעסוקה עובדים על זה וחוקרים את זה. שמעתי על זה הרבה דברים. לא חשבתי שהם ישימו את התיק של הבן שלי במגירה וזהו. התיק של ג'ואד, היה שנתיים במשטרה ואף אחד לא הסתכל עליו. אף אחד לא אמר לי כלום. רק בדצמבר 2017, שנתיים וחצי אחרי התאונה, פנתה אליהם לי ירון מעיתון 'הארץ' ואמרו שהתיק לה עדיין לא נסגר. אחרי עשרה ימים סגרו אותו מחוסר ראיות. איפה התיק שכב כל הזמן הזה? אני לא חושבת שזה רק בתיק של ג'ואד. זה הרבה תיקים שלא יודעים איפה הם."

"הם טוענים שאין להם מספיק חוקרים מומחים לתאונות עבודה. ואין להם תקציבים לזה. צריך שתהיה יחידה מיוחדת שתחקור את זה. גם מפכ"ל המשטרה אמר שאין תקציבים לזה ושאין אף מומחה לעשות את החקירות האלה. כל אחד מפיל את זה על השני.

"אף פעם לא הענישו את חברת הבנייה או מנהל העבודה. אם מסתכלים על רוב התיקים זה ילך לחוסר ראיות. יגידו שזה טעות של הפועל. אבל הפועל רוצה פרנסה למשפחה ואם המנהל אומר לעלות לגובה, אז הוא יילך."

מה חשבת על האיום בשביתה כללית?

"אני הייתי בעד השביתה. הבן שלי נפל בגלל שלוח העץ שעליו הלכו נשבר, והוא נפל למטה. הם עובדים בלי גדר ובלי להיות קשורים ומאובטחים. כאילו חושבים שהחיים של פועלי הבניין לא חשובים."

"אומרים שמדינת ישראל היא מדינה מתקדמת, ובשנה יש 38 הרוגים? כל בניין שבונים צריך לשלם בדם? כשאני ראיתי את הבניין ממנו נפל ג'ואד זה כאב לי. שאלתי את עצמי אם הדיירים של הבניין, שיקנו את הבתים, ידעו שהבן שלי שילם תמורת זה בחייו? אני מקווה שזה יסתיים."