על הסיגד שמעתי לראשונה לפני כמה שנים, ואף פעם לא בתקשורת. אפילו בשנה שעברה ראיתי תמונות של כמה קייסים עם מטריות צבעוניות בטיילת ארמון הנציב בירושלים וקיבלתי רושם שמדובר באירוע מקומי, לא גדול, אולי של זקני השבט שעוד משמרים מסורות ישנות.
השנה החלטתי להצטרף אל מועדון הצילום בו אני חבר (בצלמנו, של דובי פיינר) ולחוות בעצמי את החג של העדה האתיופית, וההחלטה הייתה אחת הטובות שקיבלתי מזה זמן רב.
קודם כל לא ידעתי, ואני מהמר שרוב הקוראים לא ידעו, אבל הסיגד הוא לא "חג אתיופי" אלא אחד מחגי ישראל הרשמיים החל משנת 2008, אז התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כחג רשמי בישראל ואפילו כיום בחירה. יש משהו סמלי בהכרה ה"ישראלית" בחג ה"אתיופי", בתוך תהליך ההיתוך וההטמעות של העדה הזו בחברה הישראלית, ואכן החוויה הישירה והבלתי אמצעית בין החוגגים אפשרה לי לראות מקרוב את התמורות החלות בחברה האתיופית, ואת השינויים העוברים עליהם ממש ברובד הראשוני הקופץ לעין, במראה, וכמובן שלא רק אלא במובן הרחב. הקשר בין הישראליות ובין השינויים החלים על הקהילה האתיופית ברורים וניכרים (אם כי בחגיגות לא ניתן היה לראות הד לבעיות שהשינויים האלו מייצרים, ולקשייים שהקהילה חווה על רקע פגיעה במעמדו של האב, למשל, ופריצה של כל מני גבולות מסורתיים על ידי הצעירים הפונים יותר ויותר למודרנה), ובעיני תופעות של שינויים חברתיים, בזמן אמת, מרתקים ומעוררים השראה וגם בקונטקסט הזה שתיתי את האירוע בירושלים ולא רציתי לעזוב.
אני זוכר את המפגשים הראשונים שלי עם הדור ה"אתיופי" הצעיר, במקומות העבודה בתחילת הקריירה שלי ובכלל, אני זוכר את היחס אליהם כ"אחרים", את האפליה המתקנת, את המכסות שהיו נהוגות כדי לאפשר לאתיופים להשתלב, את קשיי השפה. אני זוכר את הסטיגמות, ואני זוכר שהאתיופים שפגשתי לא נראו אז, בעיני ולתפיסתי בעיני הסביבה, כ"ישראלים". עדיין לא.
אבל רבע מאה אחר כך המפגש הישיר עם ה״אתיופים״ מגלה לנו שהם ישראלים מן המניין, סחבקים, צברים, בחורות ובחורים ישראליים לכל דבר, עם המסטיק, חיילים כמו צעירים אחרים בגיל המתאים, וכאשר אני חושב על כך במבט עכשווי, ולמרות בעיות ממסדיות שעדיין נוכחות כמו עליית המשפחות שעוד נותרו באתיופיה, צמצום פערים שעדיין קיימים ואלמנטים של קיפוח שעדיין לא נעלמו, בקשרים הישירים בין אנשים אין יותר סטיגמות, אין יותר שונות – "אתיופים" הם היום חלק אינטגרלי בכל מרקם החברה הישראלית, אני באמת לא מרגיש יחס אחר או שונה אליהם בגלל רקע, תרבות ובוודאי לא יכולות, כישרון, ובוודאי ובוודאי בשום פנים ואופן לא בשל צבע עור.
אז בסיגד אפשר לראות את הצעירים בג'ינס ובטישרט, כולם עם סמארטפון ומגלגלים שיחות כמו כל אחד אחר, בענייני דיומא המעניינים צעירים בכל מקום, והמבוגרים, בלבוש המסורתי, עדיין קוראים פסוקי תפילה באקסטזה ועדיין שומרים על הקשר המיסטי, הבלתי תלוי והבלתי ניתן להפרדה, עם הקייסים ועם המסורות הקדושות.
אפשר לראות את הנשים הנושאות ידיהן אל השמיים ומתפללות בדבקות ובדמעה, ואת הצעירות מעט בצד, עם האוזנייה, מדברות עם חברות (וחברים).
אבל כולם ביחד, הג'ינס והגלימות, הטישרט והקמיס (מעין גלימה), השרשראות המודרניות והמקנט (מעין אבנט). רב הדומה, גם בעצם השינוי החברתי, אי אפשר לחמוק מזה.
החג חל 50 ימים אחרי יום כיפור ומצוין בצום, טהרה והתחדשות. לבו ותמציתו של החג הוא חידוש הברית בין העם לאל, זכר לשיבת העם לירושלים מגלות בבל לפני 2500 שנים, בימי עזרא ונחמיה. זה אגב בדיוק מה שהופך את החג הזה לישראלי ולא לגמרי סקטוריאלי, שכן הרעיון הוא יהודי במובן הרחב ולא מתייחס לחזרת בני העדה האתיופית לירושלים, ואולי זו גם הסיבה שארגוני נוער "ישראליים" כמו תנועת בני עקיבא והנוער העובד והלומד מצטרפים בשנים האחרונות לחגיגות הסיגד, בהיותו מועד, ומנהג, שהתפתח בקהילה האתיופית אבל נכון ומתאים לכלל הישראלים.
סיגד מתפרש כ"יום עבודת אלוהים", סגידה, והוא סוג של סגירת מעגל אחרי יום כיפור, או עליית מדרגה מעבר לחשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים, שכן לפרטי נוסף ביום הזה האלמנט הציבורי, התפילות נעשות תוך התקהלות המונים ומכריזים כולם ביחד על חידוש הברית עם אלוהים ומתפללים לבוא הגאולה. ואני שותף לציפייה הדרוכה לבואה…
בטקס המרכזי בטיילת בירושלים קוראים קטעים מכתבי הקודש של הקהילה האתיופית לאורך שעות. עם שבירת הצום אחרי פרק התפילות בוצעים את הלחם המסורתי, הדאבו, ולאחר מכן עם המשך החגיגות (ביחד או לבד בבתים) מגישים כמובן גם את האינג'רה המוכרת יותר, והמתקתקה יותר .
הסיבה שבשלה עורכים את הטקס בכל שנה דווקא בארמון הנציב בירושלים היא בגלל המסורת לערוך את הטקס המרכזי בראש הר גבוה, סמל למעמד הר סיני. הטקס מנוהל על ידי הקייסים, כהני הקהילה, ועדיין עמודי התווך שלה.
וכך הכרתי רק אחרי שליש מחיי את אחד החגים הישראליים הרשמיים שעד כה לא הכרתי. זהו חג של קהילה גדולה מאד, לא אירוע מקומי כפי שפעם חשבתי. עשרות אלפים גודשים את טיילת ארמון הנציב בירושלים והחגיגה גדולה מאד, ססגונית מאד ובעיקר חמה, מהלב וגם, כן כן, ישראלית.
ויותר חשוב, אולי הכי חשוב, פגשתי באופן ישיר אנשים חמים מאין כמותם, יפים ומוארים, שמחים וידידותיים, והאווירה הייתה מקרבת, מחבקת ואוהבת. הרגשתי רצון להישאר עוד ועוד, להכיר עוד ועוד, להיות חלק. נשאבתי לתוך החזרה האקסטטית אחר פסוקי התפילה ואחר הריקודים המסורתיים.
כולם שמחו להצטלם, אפילו פעם אחת לא נתקלתי בהתנגדות כלשהי. גם כאשר גברתי על עצמי ועל חוסר הנוחות והתקרבתי מאד כדי לתעד ממרחקים קרובים עד אבסורדיים, התגובה היחידה בה נתקלתי הייתה חיוך ואמירת "חג שמח".
חג ישראלי, הסיגד, כך תאמרו מהיום, ו"רב הדומה" מרחף שם מעל הקהל הגדול, עם מגוון של מסורות ומודרניזציה, גלימות כותנה שפעם הלכו בהן במקומות אחרים לחלוטין על פני הגלובוס עם ניחוח ישראלי חצוף המבצבץ אצל כל מאמינה ומאמין בדמות שעון חדש, טבעת יפה, משקפי שמש מודרניים, תיק עור או פשוט נייקי על הרגליים. הרגלים מקומיים מתערבבים עם מנהגים שנראה שנלקחו מתרבויות אחרות (כמו ההשתחוות לכיוון העיר העתיקה, או לכיוון הקייסים המנהלים את הטקס, או גם וגם), מבוגרים דוברי אמהרית וצעירים חסרי מבטא קליל המדברים בשפה ישראלית לכל דבר. גן עדן לחובבי האדם באשר הוא, וכמובן לחובבי הצילום, מתקיים בירושלים ביום החג, ואני ממליץ לכל אוהב אדם לבוא בשנה הבאה ולקחת חלק, בטוח שתחזרו עם הרבה אהבה, וקרבה בלב.
