אני קורא עכשיו בספרו של דייזי צפריר על מעורבותה חסר המזל של ישראל בלבנון, ושם הספר קולע למטרה – "הפלונטר". ואני לא יכול שלא להשוות את הדברים עם הפרספקטיבה שיש לנו היום, ולהבין דברים שלא יכולנו להבין אז, במאה שעברה.
גייזי צפריר, למי שלא יודע, היה סוכן מוסד בגזרות הכי רגישות והכי דרמטיות: בכורדיסטן, באיראן ובלבנון, וחווה על בשרו את המהפכה החומייניסטית ואת תהפוכות מצבנו בלבנון.
התקווה הגדולה של ישראל בלבנון היה המנהיג המרוני הכריזמטי, בשיר ג'ומייל, אשר מייד עם הכתרתו לנשיא לבנון, ונכונותו לחתום על הסכם שלום עם ישראל נרצח באכזריות בידי סוכניה של סוריה.
עד כה היה מקובל לייחס את הרצח במאמץ של סוריה למנוע את ההסכם, ובכלל למנוע מצב שבה ישראל, ולא סוריה, תהיה בעלת הבית של לבנון. והדברים, כמובן, נכונים.
אבל, כאשר משווים את המצב אז בלבנון, למצב היום בסוריה, אפשר להבין עוד תובנה חשובה, שאם נפנים אותה, אולי יסייע לנו הדבר להיערך נכון יותר במבחנים הצפויים לנו בגבולות הצפון שלנו – סוריה ולבנון.
הבעיה הבסיסית של לבנון היא שסיפוח אזור טריפולי בצפון לשטחם של הנוצרים באמצע המדינה יצר בעיה דמוגרפית שמקשה על המשך הקיום הנוצרי בלבנון. אילו אזור טריפולי היה נספח לאן שהוא שייך באמת – לסוריה, או לחבלים הסוניים של סוריה, היו הנוצרים בלבנון יכולים לגבש מולדת שבה יוכלו להיות רב ברור, והיו יכולים להיות אדונים לגורלם.
אזור טריפולי הסוני בעייתי מאוד למשטר העלווי של סוריה, וכאשר אין לסוריה שליטה ישירה עליו, השפעתה על הממשלה המרכזית של לבנון חיונית להמשך הקיום העלווי.
אבל מכיוון שלא זה היה המצב, ובשיר ג'ומייל, ביחסיו עם ישראל היה חייב לקחת בחשבון גם את עמדות הסונים, ומכיוון שכך הסתבך עם הסורים, ובגלל הסכנה הסונית מטריפולי לא יכלו הסורים לסמוך על נשיא שאינו מקובל עליהם ואינם יכולים לסמוך— וחיסולו היה שאלה של חיים ומוות עבורם, כפי שהסער הסורי הוכיח.
כעת, אנו יודעים מה שלא ידענו אז – מוטב לשקם את הלוונט מהריסות סייקס פיקו, ובמקום המדינות הריכוזיות לבנון וסוריה, יש לשאוף ליישויות המייצגות את הפסיפס המנומר של הסהר הפורה, ובפסיפס הזה גם מדינת היהודים תוכל למצוא את מקומה.
**
