התבקשתי על ידי העורכת שלי לכתוב כמה מילים על המצב הנוכחי.

מחורבן.
מייאש.
רע.
תסכול.

אוקי, אז אחרי כמה מילים שיוצאות מהר מאוד מהמאגר האפשרי נשארת שאלה תמימה אחת – עד מתי תאכל החרב? אלוהי המלחמות? יקפצו מי שרגילים לקפוץ ויקלידו ששוב השמאלנית יפת הנפש מבקשת לפזר פרחים כשיורים עלינו. ראשית אני שמחה לבשר לכו-לם שאני אוהבת מאוד להיות יפת נפש. זה עדיף מהחלופות. שנית, שלום איננה  מילה גסה. שלום איננה מילה או מושג שמשויך לשמאל כזה או אחר. זו מילה של נביאי ישראל, זו מילה של אנשים חפצי חיים ומקדשי חיים.

האם ניתן לעשות שלום? שאלה קשה מאוד. על מנת לענות עליה יש לעמוד על המושג שלום. האם אני חפצה שלא ירו על מדינת ישראל טילים? כן. האם אני חפצה שלא יפריחו בלוני תבערה? יבנו מנהרות? או כל שיטה מפגעת אחרת. כן, אני חפצה שכל המרכיבים הללו יעלמו מהעולם. האם זה אפשרי? כן.

לפני למעלה מעשור נפלה בזכותי ההזדמנות להדריך את חניכי תנועת הבונים דרור במסע לפולין. החניכים והחניכות היו מאוסטרליה, ניו-זילנד ודרום אפריקה. באחד הימים הראשונים למסע ביקרנו באתר מחנה המוות אושוויץ. במהלך הביקור הגענו לתא הגזים שבמקור שימש כמקלט נגד הפצצות. הסברתי לחניכים שפעם המקום שימש כבונקר ואז זה קרה – חניכה שקטה הרימה את היד ושאלה – מה זה בונקר? הייתי המומה לחלוטין מהשאלה. גאתה בי גאוותנות וסלידה ממנה – איך היא מעיזה לא לדעת מה זה בונקר? המאבק היה פנימי מאוד וכלפי חוץ עניתי על השאלה שלה ועברתי הלאה. הדרכתי מאז באינספור הזדמנויות ועדיין אני שוהה יחד עם החניכה ההיא על השאלה ההיא.

אפשר במאה ה-21 לגדול בעולם ולא לדעת מהו בונקר. לימים תחושת הגאוותנות והסלידה פינתה את מקומה לקנאה. אני מקנאה בה ובכל מי שגדל אי שם בניו-זילנד שכנראה הקושי הגדול שם הוא גודל היתושים והחור באוזון, שמעתי שהם מכרו את חיל האוויר שלהם כי לא היה בו צורך. הדגש שאני רוצה להעביר הוא שמלחמה או שלום אינם גזירת גורל או כוח עליון הם בחירה של בני אדם.

בני אדם משני צידי הגדר רוצים שימשך מצב המלחמה. יש מה להרוויח מהמלחמה הזו. כשאנחנו מפחדים, אז קל יותר לשלוט עלינו. קל יותר להעביר התנהלות בעייתית בנושאים כאלו או אחרים. כשאנחנו במצב מלחמתי אז אור הזרקורים זז מהנושאים "החברתיים" לנושאים "הביטחוניים" כאילו שאין קשר בין הנושאים הללו.

האם אפשר לעשות שלום? כן. איך? קטונתי. אני מנסה במשך כמה שנים להשכין שלום בנפש שלי עם עצמי, אעדכן כשאגיע לשם. התובנה היחידה שאני יודעת ומוכנה להיאחז בה בתחום הכואב הזה היא שהמאבק הוא קודם כל בנפש האדם. האם אנחנו נכנעים לכוחות הפירוד, הסטראוטיפים, החשש מהאחר שמוליד את שנאת האחר או שאנחנו בוחרות ובוחרים להתרכך, להתגמש ולהכיר ושם יכולה לצמוח אהבה. ככה מגדלים שלום.

אני לא חזקה גדולה בתנ"ך, יתכן ואני טועה בענק בפירוש פה. אבל טוענים שאומנות אפשר לפרש לכל מיני מקומות. אז כשאני שומעת בלב שותת את הביצוע של "קטונתי" אני שומעת את המאבק הפנימי הזה אצלי ומתפללת, תפילה של אשה חופשייה שהאהבה תנצח.