רק ביולי האחרון, שעות לפני המשחק של צרפת ואורוגוואי במונדיאל, לקחתי לעצמי אחר צהריים (לא) חיובי ונסעתי לראות במו עיני את האסון אשר חווה הדרום. זו הייתה שיא תקופת הבלונים המופרחים מעזה לכיוון ישראל והשריפות היו אז במרכז השיח הציבורי.
ארבעה חודשים עברו מאז, השריפות ירדו מן השיח הציבורי (אך לא לחלוטין מן הנוף) והגזרה נותרה חמה, חמה מדי. רק ביממה האחרונה נורו מעל 500 רקטות מעזה אל עבר יישובי עוטף עזה, הנגב המערבי וערי הסביבה – אשקלון, שדרות, נתיבות. מאות אזעקות, כל פעם 15 שניות למצוא מחסה, והנחיה אחת של פיקוד העורף לאורך שעות ארוכות, כמובן לכל אורך הלילה, לא לצאת בכלל מן המרחבים המוגנים.
"כמו ציפור על תיל", היה השיר שהתנגן אצלי ברדיו כשהגעתי אל השריפה הראשונה בביקור ההוא ביולי, נזכרתי בשיר וביום ההוא כעת ושוב אותה מחשבה – תושבי העוטף הם הציפורים, והם על תיל, או בכלוב, ספונים במרחבים המוגנים, מחכים להסדרה, או הרתעה, או כל מה שיפסיק את הזוועה הזו.
עברה בי מחשבה לקחת את עצמי פעם נוספת למסע מצולם במחוזות המוכים האלו של הנגב המערבי. אבל שילוב של עבודה, התחייבויות אחרות של החיים, ואתם יודעים מה – החיים עצמם, מנעו ממני את הנסיעה הפעם.
העצוב מכל היא המחשבה על כך שאני יכול לבחור, מכל סיבה שהיא, לא לסכן את עצמי ולנסוע בתקופה הזו לעוטף עזה. אני פשוט מחליט ואיני (כרגע) בסיכון. ומה על תושבי שדרות? אשקלון? ישובי העוטף? ולאט לאט גם באר שבע ואשדוד? כן, יש האומרים שגם תושבי האזור בוחרים לחיות במקומות האלו, והסיכון מובנה בהחלטה לחיות שם, אבל אולי, ככל שיעבור הזמן ותתגבר ה"זליגה" הזו שאינה רק זליגה אלא כבר מבול של ממש, גם אני מהרצליה כבר לא אהיה מוגן אם רק אחליט להיות, יום אחד? ומה אז? יאמרו עלי שבחרתי לחיות בהרצליה? ולאן אברח? ובכלל, עד מתי נברח? עד מתי יחזור היהודי פעם אחר פעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה לעמדת הקורבן והיהודי הנודד?
אז לא נסעתי, בינתיים, לעוטף עזה, ואיני יכול להביא, לצערי, תיעוד מצולם מזירות הנפילה השונות של הרקטות. אז אפרסם שוב תמונות ודברים שכתבתי אז, ביולי, בימי המונדיאל המהביל, כשעם ישראל הכין את הפופקורן והגרעינים לקראת ההצגה של צרפת ואורווגואי, שבת המלכה עמדה בפתח, ותושבי עוטף עזה היו, כבר אז, בלב איזור קרבות איום ומפחיד. אני יודע שאין בדבריי הרבה תקווה או עידוד, אבל בעת הזו נדמה לי שהמעט שאפשר לעשות הוא להמשיך להזכיר לעצמנו מה עובר על תושבי עוטף עזה והנגב המערבי, ולא לתת לעצמנו להתפתות לחזרה הזו לשגרה בין הסבבים, ואפילו תוך כדי הסבבים, ואנחנו הרי יודעים את האמת, ומכירים את הנתק בין מרכז הארץ והפריפריה. גם ביממה האחרונה, עם 500 רקטות על אחינו תושבי הנגב הדרומי, המסעדות ובתי העינוגים בתל אביב שקקו חיים, לא הייתה אפילו הפחתה בווליום של המוסיקה, הכמות הממוצעת של הבירה לא ירדה אף לא בליטר אחד.
גם בזה יש כוח, בחיים עצמם, ואנחנו יודעים שגם לכל אורך מלחמת העולם השניה חגגו ובילו בתל אביב, אבל אני רואה את חובתי בהעלאת מציאות החיים של אחינו מן הדרום אל השיח, כמה שיותר וכל העת.
וכך כתבתי לעצמי אז:
״כמו ציפור על תיל” התנגן ברדיו שלי וחשבתי שיש משהו סמלי בשיר הזה, כשאני מתקרב לעוטף עזה. בדרך עוד לא ידעתי מה בדיוק אני הולך לראות ואיך ארגיש, ובכל זאת כבר חיפשתי כותרת לסיור, ומה שעבר לי בראש הוא: "כשהמלחמה היא בטבע", כותרת שמתאימה בהחלט גם לשיר. אז ככה בין המחשבות והשירים התקדמתי בדרך, יום שישי אחר הצהריים, תחושה שמאפיינת ימי שישי בלבד, רוגע יורד על העולם, מוסיקה טובה מתנגנת ואז תל גמה.
אימה, וריח שאי אפשר לטעות בו, ליוו אותי כאשר נכנסתי למרחב השרוף של התל, המציאות דופקת בדלת וברגע הראשון לא ידעתי אם בכלל להיכנס. נטוש, יבש, עגום, אין נפש חיה, אין גם את הצרצור האופייני של הקיץ, של בעלי חיים ממינים שונים המתחבאים בין השיחים. כאן לא תראה חרדון רץ מסביב לאיזה סלע או מכרסם כזה או אחר רץ מאחורי גזע עץ. רק זבוב אחד החריד את השקט ולא עזב אותי, כמו נאחז בי כמוצא שלל רב, כמו נאחז בחיים, כמעט חוגג, משהו חי שוב מסתובב פה.
סיירתי כמה שעות ב"עוטף עזה", מצפון ועד לקצה הדרומי. מנתיב העשרה ועד מתקן מעבר הסחורות בכרם שלום, דרך בארי, כרמיה, כפר עזה, מבקיעים, מפלסים, נחל עוז, ניר עוז, ניר עם, עלומים ובטוח שכחתי כמה. עברתי במוקדי העימותים על הגדר, ובכל הצמתים החשובים של האיזור. האווירה לא נעימה, גם אם לא "הכל שרוף". בכביש 232 ובשבילי הגישה לישובים תנועה ערה של רכבי ביטחון וכבאיות, פה ושם עשן מיתמר ומטוס כיבוי אחד באיזור יער שוקדה עבד קשה כל אחר הצהריים. פה ושם סימנים לשריפות קוצים קטנות שמהר כיבו, ומדי פעם מרחבים שרופים גדולים יותר, ובין לבין רועי צאן עם המקנה, פסטורליה של טבע בשחור, פחות לבן. זו המציאות בתקופה הזו בחבל הארץ הזה, כך נראה היום יום.
באחת מגיחות הכיבוי של המטוס מעל יער שוקדה אמר דורי בן זאב ברדיו, בדיוק כשהמטוס היה הכי נמוך מעל הקרקע, ש-1:0 לצרפת וחידד כהרגלו בלשונו שאמ-בה-פהוקבאני משחקים על כל המאני. ברחבי הארץ פיצחו באותה שעה אלפי קילוגרמים של פיצוחים, שתו אלפי ליטרים שלבירה והתענגו על אלפי פגרים של חיות, אבל ביער שוקדה ובעוד מוקדי דליקה בחוטף עזה לחמו לוחמי האש מבלי לדעת מי מוביל ומבלי לשאול שאלות משום סוג שהוא(ונלחמו, במישרין ובעקיפין, גם להציל את החיות). הם עבדו, הם היו במשמרת. אז הייתי גם אני במשמרת, צילמתי, תיעדתי, טיילתי ואני מעביר הלאה תמונות ורשמים.
אבל בסוף נותרת אמת אחת בסיסית – אני באתי, ראיתי, תיעדתי וחזרתי עוד לפני המשחק השני של היום, עם הסמבה של ברזיל, ואילו שם, בשטח, ימשיכו לכבות שריפות גם ברבע, גם בחצי, גם בגמר הגדול וגם בין המשחקים, גם בימים וגם בלילות, גם באמצע וגם בסוף השבוע, פשוט כי שם השריפה היא שגרה.
הטבע כאן כל כך יפה, בחורף (דרום אדום) וגם בקיץ, וכל כך הרבה יופי יכול לנבוע מן המקום הזה (גבריאל בלחסן ז״ל ואביב גדג׳ יבדל״א, יוצאי להקת אלג׳יר המופלאה, באו מכאן, מתלמי אליהו) אבל עכשיו ההווה הוא אש ותמרות עשן. האימה, העשן והריח שדבק בחולצתי מתכהים מתישהו, כשהם הופכים ליום יום, אני כבר לא בטוח שהתושבים במקום בכלל מזהים שהשתנה להם הריח. ואולי זה הדבר העצוב ביותר.
אני בוחר לסיים את הדברים בתקווה, בכל זאת, בנימה אחרת ובתקווה לימים אחרים. אפשר לחזור לכך, חייבים להאמין בזה, וגם הנגב עוד יהיה פורח, כדברי הזקן.
הנה ראו בתמונות שלי משם רק בחורף הקודם, הנגב יפה כל כך בשיאו, ושיאו עוד לפניו, בכך נסיים.
