תשמעו סיפור מצחיק ואני בטוח שתיהנו ותיפלו מהכיסא.

הסרט "אין בתולות בקריות" מתרחש בקריית ים, ההשטעטל הקרייתי בו העברתי את ילדותי ונעורי, ועד היום אני מקפיד לבקר שם, לדחוף את חוטמי לכל הרכילויות והסיפורים העסיסיים אולי אדלה משהו חדש לסרטיי ולספריי, כשהראשון היה הסרט שלי "הצגת הקולנוע האחרונה" (קיים באינטרנט) והאחרון, ספרי "שלג בחולות" המתרחש בקריית ים של שנות החמישים-שישים של המאה הקודמת.

ועכשיו אספר לכם את הסיפור מאחורי הסרט "אין בתולות" ללא כחל וסרק, ותיווכחו לדעת שהוא מעניין הרבה יותר מהסרט עצמו, ולא רק זאת, אלא שהוא דוגמית מאלפת למתרחש בהוויה הישראלית בה יחסי ציבור ודמיון יוצרים מציאויות לא קיימות, בערך כמו יח"צני ראש הממשלה המספרים את סיפור האהבה הגדול בינו לבין מעבידתם, שרה החיננית- נשמה.

ומעשה שהיה כך היה. יושב בלשכת הדוברות בקריית ים, יחצ"ן מקצוען בשם נתי קיי זילברמן, שתפקידו הוא למצוא סיפורים טובים, לשים את קרית ים על המפה.

מתוך הסרט "אין בתולות בקריות" (באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: דמיאן דופרן)

כל "אשמתה" של קרית ים ביחסי הציבור הגרועים שלה נעוצה בעובדת קליטת אלפי משפחות עולים מכל העדות ביחס ליתר הקריות. העיר מצטיינת ארצית בקליטת עלייה. אלא מאי? מטבע הדברים, מהגרים הם בדרך כלל גם אוכלוסייה ענייה, כך שפרנסי קרית ים, נצרכו ונצרכים להגיר זיעה רבה כדי לקיים את המרקם החברתי. לשם הדוגמה, קרית מוצקין השכנה המהוללת בראשות הציונים הכלליים הבורגנים, כיום חלק מהליכוד, סרבנית עלייה בזמנו – קלטה רק 200 משפחות עולים. מהגרים הרי "זה פויה" ומה הפלא שקריית מוצקין בראש הפירמידה של המדגם הסוציואקונומי הגבוה בישראל שתושביה כולם כמעט משלמי ארנונה. כך יצא לקריית ים המגשימה ציונות מפוארת שם רע, ולא חשוב שהיא הוציאה מקרבה את המספר הגבוה ביותר בארץ של אומנים ואנשי תיאטרון, מוסיקה וקולנוע.

אז חוזרים לנתי קיי זילברמן הדובר-יחצ"ן, שישב ושבר את הראש, איך בכל זאת מעלים את קרית ים על המפה והופ סיפור ענק נהגה: דייגים ראו בתולת ים בחופה השוכן לים התיכון. הלכו לראש העיר, מר שמואל סיסו, והבטיחו מיליון דולר למי שימצא את בתולת הים. מה אכפת לשמואל סיסו להבטיח, הרי מניסיוני הוא ממעט לקיים הבטחות, וסך הכול איש הגיוני ומשכיל הוא, וידע שגם אם יבטיח טריליון דולר לא תימצא בתולת ים גם באנטארקטיקה, לא כל שכן בקריית ים.

התפתו העיתונאים מכל רחבי הארץ, ועד מהרה, התפשטה השמועה לא רק ברחבי הארץ, אלא נפוצה ברחבי כל העולם, והגדילה לעשות תכנית הטלוויזיה המפורסמת destination truth בהנחייתו של ג'וש גייטס המהולל, ושלחה צוות צילום לישראל לתכנית שהתמקדה בתופעות בארצנו, מצדה שלנו, ולא תאמינו, האייטם האחר היה סיפור בתולת הים מקרית ים השמחה והמשעשעת לאין שיעור ממצדה סמל ההתאבדות הקולקטיבית. התכנית עקבה אחרי דייגים שהתחילו בעצמם להאמין בחרטא שנוצרה, ובנתי קיי שהתראיין למצלמה והציג צ'ק מוגדל ע"ס מיליון דולר.

מתוך הסרט "אין בתולות בקריות" (באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: דמיאן דופרן)

באותה שנה נבחר הסיפור של נתי וסיסו במקום הראשון בתחרות הישג ליחסי ציבור ודוברות. הערכת שווי הפרסום היח"צני של המבצע הוערכה ב-1.8 מיליון שקל או דולר לא זוכר. אני עצמי שמעתי משכניי לשעבר שנשבעו בנקיטת חפץ שראו את בתולת הים – והשמחה גדולה, צוותי טלוויזיה נוספים נהרו לסקר את הסיפור. מי אמר שלשקר אין רגליים.

נפלה במאית הקולנוע קרן בן רפאל על המציאה, הגיעה לקריית ים, כתבה תסריט משלה על הסיפור, סיפור קטן בו מככבת בתולת הים וההבטחה למיליון דולר על ידי ראש העיר, ולזכותה, לא שכחה להודות בכתוביות הסרט לנתי קיי זילברמן ש"ליווה את הסרט מתחילת ועד סיומו".

עלילת הסרט מתמקדת באירנה, בעלת בית קפה בעיר (יבגניה דודינה), שטיילת שלא סיימו את בנייתה הרסה לה את המסעדה. הלקוחות שנותרו הם שני רוסים קשישים ומציל דביל למדי שקורא את "הארץ" (כאן מתחיל חוסר אמינות הסרט). בתה של אירנה, לנה בת ה-16 (ג'וי ריגר), מתוסכלת מהחיים בקריית ים המשמימה וחולמת כמו כולם לחוות את הסצנה התל אביבית.

מתוך הסרט "אין בתולות בקריות" (באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: דמיאן דופרן)

יום אחד מגיע עיתונאי ב"הארץ" ושומע מדייג רוסי שהוא ראה בתולת ים. העיתונאי, שלא מאמין לסיפור, מפרסם בכל זאת את הסיפור ועד מהרה מגיעים צוותי צילום מכל הארץ. ראש העיר, שמואל סיסו (זה כזכור השם האמיתי של ראש העיר לשעבר שהיה חלק מהקומבינה היחצנית), דמות נכלולית שמבטיח מיליון דולר למוצא בתולת הים ובמקביל רוקם בניית פרויקט תיירותי שיחסל את המסעדה של אירנה, זאת למרות שבזמנו הפנוי הוא מתנה אהבים עם אירנה במחסן המסעדה ומבטיח הבטחות על הקרח. אירנה הכעוסה מחליטה לעשות לו 'דווקא' ומתכננת מסיבה גדולה כדי שהוא לא יסגור לה את המסעדה. לנה הבת מתאהבת בעיתונאי "הארץ", והוא מצדו מחפש משמעיות בחייו ומבטיח לה שתל אביב היא לא משהו. סיום הסרט אמור להיות מפתיע.

הסרט נע בין ההזוי והמציאותי משתדל לבנות סיפור פיוטי בנוסח מצומצם של "נס במילנו" הנהדר של ויטוריו דה סיקה.

"אין בתולות בקריות" שהוא קופרודוקציה ישראלית-צרפתית- בלגית אינו בשורה קולנועית. ברוח הקומדיות הצרפתיות הנמוכות של השנים האחרונות, התפרים בין הסצנות גסים, הסצנות לא אפויות דיין, חלקן בלתי אמינות, יש לך תחושה שהבמאית רצתה לומר משהו בכל סצנה אך לא מיצתה כמעט שום סצנה ברמה הרגשית העשויה לגעת בצופה. הדיאלוגים בחלקם אינם אמינים ולכן נשמעים כמדוקלמים. הדבר הטוב בסרט הוא משחקה של הנערה התועה בנבכי החיים המגולמת על ידי ג'וי ריגר, ולמרות דקלומיה פה ושם (אשמת התסריט) היא מגלמת בכל זאת דמות אמינה של נערה מתוסכלת. יתר השחקנים, כולל יבגניה דודינה, אינם משכנעים כיוון שהסיטואציות אינן משכנעות.

מתוך הסרט "אין בתולות בקריות" (באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: דמיאן דופרן)

דוגמאות לחוסר מיצוי סצנה ברמה הרגשית: יש חבורה של שלושה נערים אתם מתרועעת לנה הצעירה, ומתחילה באקספוזיציה רמיזה על איזה סיפור בין לנה לאחד מהם, עד מהרה היא מוותרת עליו למען העיתונאי היפיוף מ"הארץ". איך יגיב הבחור המאוהב מקריית ים המופיע פעם נוספת על המסך? שום דבר דרמטי לא מתרחש. בניגוד לחוקי הדרמה: אקדח שהופיע כאן במערכה הראשונה לא ירה במערכה הרביעית. או למשל: מטרת חייה של לנה לאסוף כסף כדי לנסוע בפעם הראשונה לתל אביב – ואין לה (עד כדי כך? באמת!). זה נראה כמו שלנה מחפשת כסף לכרטיס טיסה לניו יורק לפחות. עניין זה הורס כל שמץ אמינות שעוד נותרה פה ושם ביחס לסרט: כסף לרכבת אין לגיבורה, אבל יש לה קטנוע.

לתסריט אין כל חוש לדיאלוגים אמינים. לדוגמא: שלושה דוברי רוסית יושבים בבית הקפה ואחד מהם מספר בעברית פיוטית על אמו שהאמינה בבתולת הים. כל זאת ועוד יוצר סרט החסר מטען רגשי, כזה שמנכר את הצופה לגבי הנראה על המסך. זה אמנם סרט הביכורים של היוצרת – 2017 הייתה עשירה בסרטי ביכורים מצוינים בקולנוע הישראלי, אך השנה היבול הוא מאכזב. ניכר היה חסרונו של עורך תסריט מיומן או מלווה מקצועי שהקרנות מממנות בדרך כלל לבמאים מתחילים – והבוסריות ניכרת. סיומו של הסרט נבנה כהזיה לא קשורה ולא משכנעת.

יחד עם זאת הסרט משדר רמה אסתטית גבוהה, זאת בזכות הצלם המצוין דמיאן דופרן שגם לו זה סרט הביכורים. היות ואני מכיר כל שעל בקריית ים שלי, הצליח הצלם להפוך זרזיף ביוב שזורם אל הים, לנחל רומנטי שרק היה חסר בו אייל לתפארת. ההבדל שעושה הפריים הקולנועי ביחס למציאות. השימוש של הצלם בתאורה, משחקי אור וצל עם שקיעות המצולמות היטב, שימוש מושכל בסוגי העדשות – מענג.

הערת אגב, בסרט רצתה הבמאית להציג חוף משמים (זכותה!), וכדי לעשות חסד עם קריית ים ש"חוטפת", במציאות זה אחד החופים המטופחים, הארוכים והשוקקים בארץ (רק לאחרונה נוספו לו שתי עמדות הצלה). יושבים בו לבטח ותיקים עם המוני הרוסים והאתיופים והערבים מהכפרים בסביבה ומעשירים את המרקם האנושי. חבריי שגדלו בקריית ים מעדיפים את חוף קריית חיים העלוב ביחס לחוף קרית ים ולשם אני נאלץ לכתת רגלי לפעמים למפגשים. יותר מדי עולים חדשים בקרית ים, גזענים שכמותנו.