"ככל שאתה קורא יותר אתה נהפך למספר סיפורים טוב יותר", אמר סטן לי, אמן הקומיקס היהודי היוצר ופורץ הדרך שנפטר השבוע בגיל 95 לאחר עשרות שנות יצירה. נאמנה לאמירתו, החליטה הבת שלו להקים קרן לזכרו שתעודד אוריינות בקרב ילדים ובני נוער.

במהלך השנים האחרונות, נהיה קל להתייחס אליו כאל הסבא הבדחן של הקומיקס, גימיק-מעבר-לשיא שהופיע בהופעות אורח לצד גיבורי העל של כדור הארץ בשוברי הקופות של מארוול בעשור האחרון. אבל סטן לי, שנפטר ביום שני האחרון, היה הרבה מעבר לכך. זו לא תהיה הגזמה לומר שהוא עזר לעצב את עולם הספרות הבדיונית האמריקנית, הוא העולם הבידיוני ששולט כיום בתרבות האנושית. הוא גם עשה הכל כדי לוודא שכולם יידעו את זה.

אף אחד מאיתנו אינו שונה מאוד מהאחר. כולנו רוצים את אותם הדברים מהחיים – אז אולי נפסיק לבזבז זמן על שנאת האחר, חבר'ה. פשוט תסתכלו במראה – האיש האחר הוא אתם

לי, שצמח מעפרם של מגזיני הספרות הזולה וחומר הגלם הרדיואקטיבי של חוסר הוודאות שלאחר מלחמת העולם השנייה בנוגע למדע ולכוח, בנה – לא לבדו, אבל ללא אף מקביל לו ברמתו – יקום עצמאי ועצום של גיבורי-על בלתי מושלמים.

בזמן שאפדייק וצ'יבר עשו את זה בתחום הספרות, כשקובריק, לומט ופן עשו את זה בסרטים, האבא של מארוול הציג לאמריקה קוראת הקומיקס – באותה תקופה בנים בגיל הנעורים – פנתיאון של גיבורים פגומים עמוקות, שלמרות כל סיפורי הפלאות שלהם, היו במידה רבה ממש כמוך וכמוני.

המנודים והמוזרים האלה התעוררו מצלצול השעון המעורר ודידו לעבודה בכל בוקר במטרה להשלים את העבודה, לא במטרופוליס או גוטהאם הבידיוניות (עריהם של סופרמן ובטמן – ד.ר), אלא ברחובות הממשיים של ניו-יורק ובאמריקה הבלתי מושלמת שמעבר לה. בשבילם המאבק היה עצם העניין – בין אם המשימה היא להציל את העולם, לשלם את שכר הדירה או לנסות לסגור את החודש בתור צלם פרילנסר, עו"ד עיוור או אופנוען פעלולים.

בשונה מהגיבורים האיקוניים של די.סי. קומיקס, שרבים מהם נועדו לגדולה כבנים האחרונים של כוכבי לכת אבודים, משפחת מלכות אמזונית או מלכי הים, ספיידרמן, ארבעת המופלאים, איירון-מן, גוסט-ריידר, הענק הירוק ודומיהם הרכיבו קטלוג של חולשות אנושיות – אנשים פשוטים שנכנסו מבלי-משים לתוך הנתיב לגדוּלה.

חלקם בעלי ממון, חלקם בני מעמד הפועלים, כולם נוירוטיים, הם קיבלו כוחות על כתוצאה מתאונות או בשל בחירות מפוקפקות. היכולות שלהם היו פעמים רבות קללות ממש כשם שהיו ברכות, ולפעמים היה קשה להבדיל בין הגיבורים לנבלים. קצת כמו בחיים האמיתיים.

במידה רבה היה זה בגלל סטן לי, שבתור העורך הראשי של מארוול כתב בעצמו רבים מהסיפורים בתקופת 'תור הכסף' של הקומיקס, בתחילת שנות ה-60. עם כמות אדירה של אנרגיה ומגוון עצום של קולות, הוא זרע חוויות אישיות ודו-משמעיות לתוך נרטיבים נפוצים שעיצבו את הדמויות האהובות שלו. "אחד הדברים שאנחנו מנסים להדגים בסיפורים שלנו זה שאף אחד לא רק טוב או רק רע", כתב לי בטור של גיליון מרץ 1960 של מארוול. "אפילו רשע יכול להחזיק בתכונה גואלת, כמו שלכל גיבור יכולים להיות השיגעונות המופרעים שלו".

מדובר בלא פחות מפילוסופיה פורצת דרך בקרב תודעה של אומה שעוצבה על-ידי הוליווד המסחרית מאז שנות ה-30, שבמשך שלושה עשורים יצרה גיבורים חד-מימדיים ופשוטים בליבה של תרבות ההמונים שלה. הוסיפו לכך מאמצים ממשלתיים להאשים את חוברות הקומיקס בשנות ה-50 בכך שהן מנוונות את מוחות הנוער, ותבינו מעט מגודל ההישג של סטן לי בתחילת שנות ה-60.

לפתע הופיע טוני סטארק, ממציא גאון עם תסביך אבא (ומסתבר בהמשך שגם אלכוהוליסט נרקיסיסט) שתיקן את ליבו השבור, פשוטו כמשמעו, בכך שהפך לאיירון-מן. או פיטר פארקר, תיכוניסט חנון שלא היה לו מושג איך להתמודד עם השינויים המלחיצים והיכולות המשונות שהוא קיבל בעקבות נשיכה של עכביש רדיו-אקטיבי במהלך טיול בית ספר. סטן לי ממש ידע לפנות לקהל היעד שלו.

אחד הדברים שאנחנו מנסים להדגים בסיפורים שלנו זה שאף אחד לא רק טוב או רק רע. אפילו רשע יכול להחזיק בתכונה גואלת, כמו שלכל גיבור יכולים להיות השיגעונות המופרעים שלו

הוא היה ברוס באנר, מדען צבאי שניסה להציל מישהו מפיצוץ של ניסוי כושל שלו, וסיים כלוא בתוך מאבק עם האיד הכעסני וההרסני שלו-עצמו, נרטיב לא מקרי בתקופה שבה טיפולים פסיכולוגיים ועזרה עצמית הפכו לתופעה רחבה. מאט מרדוק, שהתעוור כתוצאה מתאונה מחרידה שהיו מעורבים בה כימיקלים מסוכנים, מוכיח מדי לילה באמצעות יכולות רדאר העל שלו כדרדוויל, שנכות היא לא בהכרח גורל – ובטח שלא מכשול. והאקס-מן, מוטציות ואאוטסיידרים שהמאבק שלהם למצוא מקום במיינסטרים של כדור הארץ הפך לייצוג של מאבקי גזע בין לאומים, אנטישמיות והפחד מהקומוניזם. בגלגולים מאוחרים יותר גם ייצגו במאבקיהם להכרה את המאבק בלהט"בופוביה.

אפילו לסטיב רוג'רס, שדמותו קפטן אמריקה היא הקרובה ביותר לסופרמן מקרב החבורה, היו שדים. הוא היה הילד הרזה שלא הצליח לעבור את המבחנים הבריאותיים של הצבא כדי להתגייס למלחמת העולם השניה, שרצה כל כך להילחם עד שהתנדב לשמש כשפן-ניסיונות בניסוי ליצירת חייל על, שהפך אותו למכונת הלחימה האולטימטיבית. קפטן אמריקה יצא לאור במהלך מלחמת העולם השנייה, כשמארוול עדיין נקראה טיימלי קומיקס, אבל סטן לי והצוות שלו עדכנו את הסיפור לשנות ה-60, בכך שהפכו את רוג'רס לרדוף שדים נוספים: הוא שכב קפוא בקרח במשך שני עשורים אחרי שנפל לים, והתעורר מחוץ-לזמן לעולם משתנה תדיר, מפוקפק מוסרית, שהוא בקושי זיהה ולא הצליח לנווט בו.

היה תחום נוסף, פחות מוכר, שבו סטן לי פרץ את הדרך. בתור העורך של מארוול, לפני שהיו מחשבים בכל כיס, הוא פעל ללא לאות כדי ליצור קשר עם הקהל שלו.

הוא דיבר על דברים שקרו מאחורי הקלעים, וסיפר על צוות היוצרים המופרע שלו, שיעשו הכל כדי להביא סיפורים טובים. הטור הקבוע שלו, "קופסת הסבון של סטן" דיבר ישירות לקוראים באופן שדומה למה שפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם מאפשרים למפורסמים לעשות היום.

רבים הרגישו, אולי בצדק, שסטן לי לא חלק את הקרדיט עם חלוצי קומיקס כמו ג'ק קירבי וסטיב דיטקו, שעבדו לצדו בשנים הראשונות בהן פיתח את "שיטת מארוול" לפיתוח סיפורים. אבל חלק מהגאונות של סטן לי הייתה טמונה ביכולת שלו להיות אמן הקולאז'.

כמו בוב דילן, סטן לי לקחת קצוות חוטים תרבותיים – אלמנטים שכבר צפו בחברה – וטווה אותם לשמיכה שלו. בעוד שחומרי הגלם שלו היו לעתים מושאלים, הוא יצר יצירה חדשה לחלוטין. ובתוך פנתאון הגיבורים המתהווה שלו, סטן לי היה לעתים רבות אביר הקדמה בסוגיות של גזע ומגדר. הפנתר השחור הופיע לראשונה במארוול בשנת 1966, והפך לאחד מגיבורי העל השחורים הראשונים, למרות שלקחו לו שבע שנים כדי לקבל חוברת קומיקס משלו שנקראה "אקשן בג'ונגל".

"אף אחד מאיתנו אינו שונה מאוד מהאחר. כולנו רוצים את אותם הדברים מהחיים", כתב בדפי חוברות הקומיקס של פברואר 1980. "אז אולי נפסיק לבזבז זמן על שנאת האחר, חבר'ה. פשוט תסתכלו במראה – האיש האחר הוא אתם".

מארוול זוכה להצלחה מסחרית אדירה, עם מכירות של סחורה נלווית, וכבר מבטלים אותה בתור מפעל לייצור המוני של סיפורים בעידן של ייצור המוני. אבל איכשהו, עדיין, סטן לי הצליח להשאיר מאחוריו תחושה שכשמדובר במעשיות של מארוול, הכל יכול לקרות.

בגלל, שכמו שסטן לי ידע, הרבה לפני אמריקה, אנחנו עדיין רוצים שהגיבורים הפנטסטיים, המופרכים שלנו, יהיו בדיוק כמונו. או אולי, מדויק יותר לומר, אנחנו רוצים להאמין שאנחנו יכולים להיות כמותם. ומי יודע מה הם יעשו כדי להמשיך ולשגשג, כי בסופו של דבר, מי באמת יודע מה אנחנו עלולים לעשות? אולי אנחנו יכולים להיות גיבורים, בטח. למרות שעדיין צריך לשלם את שכר הדירה.