נפרדים בחיבוק ובנשיקה. "נעים לישון איתך" אתה אומר. אין לי צורך בדבר נוסף.

רוויה לאחר מפגש. מסופקת עד הקרקעית, עד קצה המחשבה והתחושה. אין לי צורך בדבר נוסף. התמלאתי. הנני רצויה. הנני אהובה. הנני.

הייתי שוקקת ומשתוקקת, ועכשיו שוקטת. שתיתי והפכתי למים ונשפכתי וחזרתי והפכתי למים. אינני צמאה כי מים הנני.

אתה לא מתקשר. ידעתי שכך יהיה. זה ההסכם. אין בינינו מחויבות לדבר הבא שיקרה.
רוב הזמן זה עובד. חתמתי על ההסכם בידיעה צלולה, ואני אדם בוגר ואוטונומי. איני תלויה בך, ואיני מפתחת ציפייה למפגש הבא. אני חיה את חיי ושמחה בימי, וזיכרון ליל האהבה אינו טורד אותי, אלא מלטף ומזין. איני מחכה לטלפון או למפגש הבא.

אני גמל. או נאקה, יותר נכון לומר. צברתי בדבשתי מים ואני ניזונה מהם בנחת, הם זורמים ורוטטים בתוכי בצורת גלי ארוס עדינים ואהבה עצמית. אך חלפו הימים, האספקה מתחילה להידלדל, ספק מתעורר, ויובש מתפשט בשפתי.

צמא אט מתגנב. אני מקשיבה לו כשהרגשת החסר הולכת וגוברת. אני רוצה שאתה תיצור קשר ולא פונה בעצמי כי חוששת מדחייה. תמיד איכשהו נולד המפגש הבא, אך איני יודעת מתי הוא יהיה, וחוששת ליזום בעצמי, כי בעבר כבר סירבת והתכווצתי נוכח אדישותך.

כשדבר לא משתנה, והכוכבים אינם מסתדרים כך שניפגש, אני מתחילה להספיד את הקשר בתוכי, לכבות את הלהבה בכוח. בתוכי ידיעה עגמומית נרקמת: לילית, לא יהיה עוד. היה יפה, ונגמר. הוא לא רוצה אותך. שחררי. ובעצם, מה יש להספיד? הרי לא היה "קשר". איננו "קשורים". ההסכם בנינו ברור: מידי פעם נצרפים באש של תשוקה, אך קשורים? לא ולא.

בתוכי כבר נפרדנו. צמא חורך את העור מבפנים, אני כואבת ומחלימה. מתאבלת ומשלימה. כעבור כמה ימים או בדיוק ברגע שבו אני חושבת לעצמי "היי, לא חשבתי עליו כל השבוע. יופי. זה מת", ברגע הזה ממש אתה יוצר קשר. יכולה זו להיות פניה אגבית או שאלה לשלומי, ומיד שב הצורך ומתגלה כאילו מעולם לא כובתה הלהבה. הרמץ המלחש חיכה לשעת כושר בה רוח קלה תנשב ותלהיט מחדש את תוכי.

גיליתי שמדובר במחזוריות. כיניתי אותה בשם: עקומת הצמא. החלטתי להתחקות אחר התופעה בתוכי. במסגרת המחקר, בדקתי עם כמה חברות ליליות, איך עובדת עקומת הצמא שלהן, וגיליתי שמדובר בתופעה רחבת היקף ומרובת גוונים, אך משותפת לרבות מאתנו. לכל אחת עקומת צמא בעלת מחזוריות אחרת, אך השלבים זהים:
שלב ראשון: התלהטות ומימוש החשק. לאחר הלגימה מהמעין האסור, אנו חשות רגיעה והרגשה שאני לגמרי בסדר, אני בcenter שלי, בשליטה.
שלב שני: נולדת ציפייה שלא מתממשת כפי שקיווינו. אכזבה, תסכול ועצב מתגלים וכאב גדול מופיע וממלא את ליבנו.
שלב שלישי: כשאנו שבעות מלחוש כאב ומעוניינות להתרומם, בעזרת כוח החיים והעצמה שבתוכנו אנו ממיתות בתוכנו את הציפייה, ומתחילות להחלים. "אני יכולה בלעדיך", אנו חוזרות ואומרות לעצמנו, עד שהצהרה זו הופכת למציאות.
שלב רביעי: הוא יוצר קשר. אנחנו מסוממות משמחה, להוטות למפגש. מרגישות שאנחנו יכולות, כי הנה, כבר התחזקנו וחזרנו לשליטה. איננו סמרטוטות ויכולות לבוא למפגש בעוצמה. וכך, בהכרה צלולה, חוזרות לנקודת ההתחלה.

מספרות הליליות, כי הרגעים בהן אנחנו חושבות עליו, ויודעות שהוא לא חושב עלינו, ואולי אף נמצא עם אחרת, המביכים והמבישים במיוחד. אאוץ'. כואב. אנו יודעות שפיתחנו ציפייה שלא תתממש ושומרות בסוד את העובדה שאנחנו חושבות עליו ללא הרף, ואת הסכם היחסים הלא הדדי שחתמנו עליו, ולא מספרות על כך אף לחברותינו הקרובות. חלשות, עלובות, צמאות, שפחות. בושה סמוקת לחיים שכמותנו. ועוד חשבנו שאנחנו פמיניסטיות.

וזהו יומן המעקב אחר עקומת הצמא שלי:
נפגשנו. התממשה בינינו תשוקה. אני רציתי יותר ממך, ואילו אתה, ליבך סגור. הבעתי את רגשותי ורצוני ואתה הבהרת במלוא כנות שאתה עומד במקום אחר, אם כי אוהב להיפגש איתי ולעשות איתי אהבה. פגשתי בתוכי כאב והקשבתי לו. לא הסתרתי. הודיתי לך על הכנות.

חלף זמן ושוב אנו נפגשים. בשנינו ידיעה על ההבדלים בנינו. הכל ישר ואמיתי, חשוף. כל הקלפים על השולחן. ושוב מתלהטת התשוקה תוך ידיעת ההבדלים וקבלתם. כשהגופים נפגשים אנחנו שקועים במעשה האהבה וכל דבר שיתקיים או לא יתקיים בינינו בעתיד איננו נוכח. ברגע הזה, אנחנו אהבה שלמה.

אחר כך, אני באמת בטוחה שאני כבר ממש בסדר. אני יכולה להחזיק את המקום הזה בו אנחנו לא רוצים אותו דבר, ולשחק, לבדוק איך אני מרגישה מבלי להיקלע לסחרחרת הרגש וההיאחזות. אני יודעת לשמור על עצמי. ניתן שתתממש בינינו אהבה ללילה הזה שלא תוביל אותי להיקשר אליך באופן שיסב לי סבל. אני מספרת לעצמי שאני יכולה לקיים את המפגש הזה מבלי להנביט בתוכי ציפייה למפגש הבא.

ביום שלמחרת, אותו דבר. תחושת מלאות. מרוצה מעצמי על היותי אסופה כל כך, מוחזקת ורגועה. היה נעים, ואיני רוצה ממך דבר נוסף.

שבועיים-שלושה נוספים חולפים, ואני עדיין רגועה. (האמנם? האם הילדה הנזקקת שבי רגועה ובאמת לא צריכה תשומת לב מיוחדת ממנו? איזה כוח אני צריכה להפעיל על עצמי כדי לשכנע את עצמי שאינני צמאה כרגע? או שאולי באמת אני רוויה? חידה)

ואז מתחיל להתעורר הצמא. ציפייה ועצב עולים בי נוכח זיכרונות של לילות מלאי תשוקה וחיבור כלל חושי בתהומות עמוקים ועולמות עליונים. גופי צמא אליך, ואני חווה את האין והכאב שבחוסר. אני חושבת עליך ויודעת שאתה לא חושב עלי, שאין בך געגוע. אף על פי שאני יקרה לך, איננו חולקים את אותו הרגש. משהו בי נבוך נוכח תכיפות המחשבות הגוברת. אני בושה בהתאהבות ומנסה לרסן אותה. מנסה להתאים את עצמת הרגש שלי לשלך, ללא הצלחה. במאמץ, אני ממיתה וקוברת את הקשר והרגש בתוכי.

לאחר שבועיים, הכאב מתקהה ונרגע. אני משלימה עם העובדה שנגמר, והזכרונות החושיים ממתיקים והופכים לפנטזיה שעולה בזיכרון מידי פעם. אני בסדר. אינני צריכה אותך. יש בי הודיה על הטוב שהיה, ולא יהיה. תכיפות המחשבות הולכת ויורדת, אני מתקדמת הלאה.

ולפתע – הודעה ממך, טלפון, הצעה להיפגש. או מפגש חברים בו אתה מפגין כלפי חיבה יתרה, כזו שלא ניתן לפרשה לשתי פנים. אתה חושק בי, מתקרב אלי, גופי מתעורר.
כבר המתתי את הציפייה בתוכי, ואך חזרה התקשורת והכל שב לתחייה. תזמורת מתעוררת בתוכי לציון לידתו מחדש של החיבור, שנשמתו שמתה שבה ומתגלגלת לחיים. חיוך ענקי מתפשט לי בבטן והדופק עולה במהירות. הרגשה של סמים ישר לווריד, לא פחות. כבר חשבתי שאיני מכורה, ומסתבר שכן. הלב נופל לתחתונים. כל הגוף מוצף באדרנלין. רכבת הרים מסעירה, דרמה. אני נבוכה מגל ההתרגשות המתנפץ, מהיותי ילדה קטנה שקיבלה את מה שהיא רצתה, ולילית "טו מאץ'" מצליפה כהרגלה: "מה בסך הכל קרה? קיבלת הודעה?" מסתבר שכן, זה כל מה שהיה צריך כדי להעיר את הלהבה.

ושוב, מתחולל מפגש, נצרפים באש תשוקה שמשכיחה ממני את העבר והעתיד, כאילו לא היה צמא, ולא הייתה רוויה, וכאב והחלמה ולידה מחדש ללא ציפייה. וחוזר חלילה.

מה שאסור, אמביוולנטי, לא ניתן להשגה בקלות – זה מה שאני חושקת בו יותר מכל.
ולמה אני צמאה בעצם? צמאה אליך? צמאה לאישור? האם אני מאוהבת בך? או מאוהבת בדרמה של עקומת הצמא?

כל הצמאות, כל המכורות, כל הליליות באשר הן, כולל אותי. אני רוצה להגיד לכן, בעדות של כל קוראי, שזה ממש בסדר. מותר לצמוא ולרוות ושוב לצמוא, להסתמם כשאת רואה את השם שלו על המסך ולחשוב עליו 100 פעם ביום. אין מה להתבייש בקולות הצמאים לאהבה, בלהבה המתעוררת מחדש על אף שחשבת שכיבית אותה. גם אם את והוא לא רוצים זו את זה באותו האופן, עדיין אפשר ומותר לאהוב, להתלהט ולכאוב ולהיפרד ולשוב ולהשתוקק ולהיצרף ללילה אחד באש שורפת, כל עוד אנו יודעות שזוהי בחירתנו, שאנו יוצרות את הדרמה ומככבות בה, והיא יכולה להיפסק בכל עת שנבחר בכך.

שליטה, אבדן שליטה, צמא ורוויה, התמכרות והתמסרות נטולת מעצורים לרגש המלחש. עקומת הצמא. שיכחה ולקט ופאת עבר, כל אלה הם ביטוי לאהבה גדולה בתוכנו שמבקשת להתבטא, ומחפשת נתיב, לאהוב ולהיות נאהבות.
איננו צריכות לרסן את אהבתנו, גם אם אינה מתממשת כפי שאנו מצפות. אהבתנו, שמשתקפת עכשיו דרך דמותו, ומסבה לנו צער, אהבה זו גדולה היא ממנו, גדולה מן הצמא ומן הציפיות כולן. והיא כולה שלנו.