רוב האנשים צריכים לעבוד ולקבל כסף תמורת עבודתם. רוב האנשים רוצים להיות מאושרים. איך שני הדברים האלו מסתדרים יחד? האם בעולם עבודה שבנוי על מכירת יכולתו של האדם והתייחסותו אליו כמשאב אנושי, אפשר בכלל לעלות על הדרך הנכספת לאושר? על אף שמדובר בשאלה סובייקטיבית, הפסיכיאטר וחוקר המוח פרופ' יורם יובל, חוקר שאלת האושר, מציע נוסחה שעובדים ומנהלים יכולים ללמוד ממנה.

האושר הוא לא חווייה, אלא פעולה

"בעולם הראשון בו אנו חיים, כששואלים אדם האם הוא מאושר והוא חייב לענות כן או לא, מעל 85% יענו כן", אומר פרופ' יובל מול קהל של 200 מנהלי משאבי אנוש ומנהלי חברות בנגב, בכנס משאבי אנוש בדרום שהתקיים בשבוע שעבר. גם משאל בהרמת ידיים שערך בין משתתפי הכנס הוכיח את טענתו. אבל לפי מה האדם קובע אם הוא מאושר או לא? "כשאנחנו מדברים באופן הזה על אושר, אנחנו מתייחסים לאושר בתור חוויה, בתור מה שאנחנו מרגישים. אני אומר שאם אנחנו רוצים להגדיל את אושרנו, אנחנו צריכים להבין שאושר מתבטא בפעולה. והשאלה אם אנו חווים אושר או עושים אושר היא שאלה מהותית". אומר יובל.

פרופ' יורם יובל. ארכיון (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

יובל מציג משוואה שפיתח פרופ' טל בן שחר, לפיה אושר הוא השילוב בין הנאה ומשמעות, והוסיף כי "אני אומר שהמקום של ההנאה הוא קטן, והמקום של המשמעות הוא גדול. חברת הצריכה המערבית מוכרת לנו את התפיסה שהנאה זה אושר, וזה פשוט לא נכון. המסר הוא בדרך כלל 'תקנו את המותג שלנו, יהיה לכם יותר כסף, ואז תהיו מאושרים' – וזו אשליה. בכל הדתות מסכימים שהדרך אל האושר היא לא להרבות בתענוגות, ואכן, מי שינסה להרבות את האושר שלו בדרך של תענוגות יסבול, כי מערכות ההנאה במוח שלנו לא בנויות להיות דלוקות הרבה זמן."

איך מודדים אושר

כמו בכל התחומים, הדרך והשיטה למדידת האושר תקבע את התשובה. לפי יובל, כיום קיימות שתי שיטות למדידת אושר: האחת היא מדידת ההרגשה בהווה, והשנייה היא המבט לאחור. "לפי שיטה שפיתח חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' דניאל כהנמן, על אושר צריך ללמוד מה'כאן ועכשיו' של האדם. הסתכלות על ההווה, דגימת האושר בנקודות וחישוב ממוצע לאורך זמן מוגדר. האושר הוא אינטגרל של כמה היית מאושרת בכל זמן נתון. הגישה השנייה, של דניאל גילברט, היא במבט לאחור. כלומר מה שקובע זה איך שתסכלי על זה אחורה. הסתכלות על העבר, חוויה טובה בעבר, משפיעה במידה רבה על האושר בהווה."

"ילדים זו דוגמה נהדרת של איך זה מרגיש בהווה להיזכר בדיעבד", מסביר יובל ומתאר איך בפועל אין קשר ישיר בין גידול ילדים להנאה, ולמרות זאת אנשים רבים מציינים את הילדים כגורם המרכזי לאושר בחייהם. "כששואלים מה הדבר שהכי משמח אותך, אנשים יגידו 'ילדים', כי לטווח הרחוק ילדים מעניקים לך משמעות. כלומר משמעות היא הפקטור של התבוננות על האושר לאורך זמן, לעומת מדידת האושר בזמן אמיתי, שלמעשה בודקת הנאה."

משרדי גוגל בתל אביב (צילום: ColorMaker / Shutterstock.com)

אושר ועבודה

אז איך כל זה קשור לעבודה שלנו, והאם יש סיכוי להיות מאושרים בה? "בעולם הראשון יש מיתוס שקרי של יותר טוב לא לעבוד מאשר לעבוד, והשקר השני הוא שעבודה קלה יותר טובה מעבודה קשה", מסביר יובל, "אם אתה רוצה לדעת האם העבודה שלך תורמת לאושר, אז תשאל את עצמך אם הייתי עדיין עושה אותה לא בשביל הכסף. אם כן, אז את מאושרת. ואם לא, שאל את עצמך האם הכל אבוד", מנחם אותנו יובל.

יובל מציב שאלה נוספת דרכה ניתן למדוד את משמעות העבודה עבורנו: "האם קורה לכם בעבודה לעתים קרובות, שתוך כדי עבודה את מאבדת את תחושת הזמן? אם זה קורה הרבה, זה מחזק את העובדה שהעבודה מחזקת את האושר שלכם. כי היא קשה לכם. מצב של flow, זרימה וציפה יחדיו, זה המצב המאושר".

יובל טוען כי עבודה קשה תהפוך אותנו למאושרים יותר מעבודה  קלה, מכיוון שבעבודה קלה יש פחות אתגר ולכן היא משעממת, ובשעמום אין משמעות. "עבודה קלה היא עבודה אומללה", סיכם.

בסך הכל, טוען יובל, שביעות רצון ממקום עבודה מושפעת מכמה גורמים, שהחשוב ביניהם הוא עד כמה מה שהעובד עושה חשוב ומשפיע. "זה דבר סובייקטיבי", הוא אומר, "כדי שאדם יהיה מאושר בעבודה צריך שלושה דברים: עבודה מאתגרת, עבודת בת ביצוע לתחושת הצלחה, ועבודה שנראית לנו חשובה ומשמעותית".

"לכן זה לא כל כך חשוב מה אנחנו עושים, אלא איך אנחנו מבינים את מה שאנחנו עושים", אומר יובל ומדגים במשל: "חכם אחד עולה בדרך לירושלים ורואה שני אנשים סוחבים בעלייה מריצה עם אבנים. הוא שואל את האחד מה הוא עושה, והוא עונה לו – סוחב אבנים. הוא מדביק את השני ושואל אותו מה הוא עושה, והוא עונה לו – אני בונה את בית המקדש".

כדוגמה ממשית יותר מציג יובל מחקר שבדק את תפישות העבודה של מזכירות בפנסילבניה. המחקר קטלג שלוש תפיסות עבודה – עבודה לצורך פרנסה, עבודה כקריירה ועבודה כייעוד. המסקנות היו שהמזכירות שתפסו את עבודתן כייעוד היו מאושרות יותר ובריאות יותר מאלו שתפסו את עבודתן כקריירה. הכי פחות מאושרות היו העובדות שתפשו את עבודתן כפרנסה בלבד.

הכל יחסים

עולם העבודה הולך ומשתנה ובתוכו גם הדורות. כניסתו של דור ה-Z, הצעירים עד גיל 25 שנולדו עם טכנולוגיה ביד, הביאה איתה תפיסות חדשות למה עובד מחפש בעבודה, והקשר בין העבודה לחיים שמחוצה לה עולה ביתר שאת. "כדי להבין את הצרכים של דור ה-Z בעבודה, צריך להפריך מיתוסים" אומר יובל, "הבוס שצריך להחזיק קצר את העובדים ורק ככה הם יעבדו טוב יותר וככה עשו זאת שנים, נגמר. היום זו לא הדרך. זה אולי נכון למטלות קלות ולא מורכבות, אך בעבודות מורכבות הוכח שבתנאי לחץ גדולים, הביצועים פחות טובים."

יובל מציין ששוק העבודה עובר פמיניזציה, ובוודאות נשים מבצעות מטלות טוב יותר בלי לחץ. הוא מתאר ניסוי שנערך בזכרים ובנקבות של עכברושים במבוך: בעוד מכות לזכרים שיפרו את ביצועיהם במטלות מסוימות, על הנקבות זה לא עבד. "ביצועים אידיאליים מכוח עבודה נשי זה להסביר להן ולעזוב אותן והן יתפקדו נפלא, וזה תקף לכל הדורות", אומר יובל.

לקבוצות האנשים שקשה להם לבצע משימות תחת לחץ מצטרפים גם דור ה-Z. לטענת יובל, הסיבה לקושי הזה הוא שאותם צעירים גדלו ב'הורות הליקופטר' – הורות שחגה מעל ראשך תמיד ומוכנה לחילוץ. הוא משתמש במושג 'העברה' שטבע פרויד לאחר שהבין כי מטופלות התאהבו בו – השלכה של חוויות מהעבר מול דמויות סמכות. הדור שחווה הורות הליקפוטר עושה העברה לדמויות הסמכות שלו, והמנהל בעבודה הופך למטפל. "בשביל העובד הצעיר אתה לא רק בוס, אלא סוג של הורה" אומר יובל.

"בעבר ידעו לכבוש את היחס הזה, היום הדור ילדותי יותר, וכדי לעזור להם להצליח באמת בעבודה היחס חייב להיות אישי", מדייק יובל, "בשורה התחתונה, זה לא רק בחדר הטיפול – גם בעבודה יש צרכים פסיכולוגיים."

האדם הוא מטרה, לא אמצעי

אז איך עוזרים לדור הצעיר להצליח ולהיות מאושרים במקום העבודה? יובל שם את הדגש על הגישה ההתחלתית שלא רואה באדם אמצעי בלבד. "משאבי אנוש זה שם נורא, כי מסתכלים על העובדים כמו משאב. הם צריכים להרגיש שהם מטרה ולא אמצעי, וככה אפשר לעזור להם להצליח."

יובל מביא שני מחקרים לבסס את טיעונו. "הטיימס עשה חקר על הילדות של 100 האנשים המשפיעים עולמית, וגילה שכישורי ניהול עצמי זה מה שתרם להם להצלחה. פעם ילד היה הולך ברגל לחוג או לחברים, והוא היה צריך לשאול את עצמו – 'איפה אני?' הוא היה צריך לנהל את עצמו במרחב ובזמן, היה צריך כישורי ניהול עצמי. היום דור ה-Z שואל 'מי אני?'."

מחקר נוסף בדק מה גרם להצלחתן של נשים מיליונריות.התוצאה היתה שהן גדלו בסביבה משפחתית תומכת, אך "98 אחוז מהנשים המצליחות חונכו לאחריות ועצמאיות מגיל צעיר". אומר יובל.

המסקנה של יובל היא ש"הורות הליקפטר הורסת את ההצלחה, וצריך להפיל את ההליקופטר". הוא מדבר על 'תסכול מיטבי': "כמה שיותר לתסכל את העובד, בלי לשבור אותו".

פריירים לא מתים- להיפך, הם חיים יותר

"מה שמפתיע בדור ה-Z הוא שברגע שיש מטרה נעלה אנשים מתגייסים, וזה חוצה גבולות פוליטיים. וברגע שיש מטרה ראויה, אנשים יותר מאושרים", אומר יובל ומוסיף שהתגייסות למטרה נעלה אינה מתבטאת בהכרח באירועים גדולים: "אפילו אקט קטן של נתינה נותן הרגשה טובה".

זה לא רק טוב לעבודה, אומר יובל, אלא גם לבריאות. הוא מציג שני מחקרים שתומכים בטענה זו – הראשון בדק את הקשר בין התנדבות ואורך חיים, וגילה כי אנשים שהתנדבו חיו יותר מאלו שלא התנדבו. המחקר השני בדק כיצד אנשים מגיבים כשעוקפים אותם בכביש – האם הם מביעים התנגדות, או מחייכים ומאפשרים לעקוף. תוצאות המחקר, סיפר יובל, גילו שמרבית הנשים מגיבות בחיוך, וייתכן כי זו אחת מהסיבות לכך שתוחלת החיים שלהן ארוכה יותר. "גברים מתים קודם, וכנראה מה שקוטל אותם זה התוקפנות והזעם", אומר יובל ומציג צד פיזיולוגי לתופעה, מכיוון שתסכול וזעם מפעיל את מערכת 'הילחם או ברח'  (fight of flight).

"הפריירים לא מתים, הם חיים יותר" אומר יובל וצוחק.

בסיום הדברים מדגיש יובל את החשיבות של יחסי עבודה. "יחסי עבודה, בייחוד לדור הצעיר, קובעים המון. אין תחליף לקשר. הצורך בקשר הוא מולד ולא נלמד. הכאב של פרידה ממישהו שקשורים אליו הוא חזק. טבענו להיקשר", אומר יובל ומציין שיחסים הם בסיס להצלחה. "בשורה התחתונה – תנו להם להיות קשורים אליכם, והם ילכו אתכם לאורך כל הדרך", מסכם יובל.