"לאור אומץ מעורר השראה במהלך התקפה על שוחות האויב, בו הוא נותר במשך שעה וחצי תחת אש במטרה לאסוף חזרה את הפצועים וההרוגים" היו דברי ההסבר בטקס הענקת אות הגבורה שניתן לקצין והמשורר הבריטי זיגפריד ששון, ביולי 1916. ששון, בן ה-29 באותה התקופה, חילץ במו ידיו את גופות ההרוגים והפצועים הבריטיים לאחר מתקפה כושלת על מוצב גרמני.

ששון היה ידוע באומץ הלב הפרוע, על סף האובדני שלו. הוא היה יוצא ל'מסעות ציד' לעיתים קרובות, לבד או בליווי מספר קטן של חיילים, כפעולות נקם כשחבר או חייל תחת פיקודו היו נהרגים. בסיפור מפורסם עליו סופר שהוא, בכוחות עצמו וחמוש ברובה סער ורימונים, השתלט על שוחה גרמנית, והרג ופיזר את שישים החיילים ששהו בו. כשסיים, במקום לקרוא לתגבורות, התיישב ששון בשוחה, שלף ספר שירה שהביא איתו בכיס, והחל לקרוא. רק מספר שעות לאחר מכן חזר חזרה לשוחה הבריטית.

המשורר סיגפריד ששון (צילום מתוך ויקימדיה)

לכן, מוזר שדווקא ששון, בעודו שוכב בבית חולים צבאי בשנת 1917, כתב את אחת ההצהרות הבוטות והמפורסמות ביותר נגד מלחמת העולם הראשונה, בה סירב לחזור לחזית. כותרת ההצהרה – "גמרתי עם המלחמה: הצהרתו של חייל", עוררה סערה ציבורית אדירה כשהוקראה מול הפרלמנט הבריטי כמה ימים לאחר שפורסמה בעיתון ה'טיימס' הלונדוני.

"אני מגיש הצהרה זו כמעשה מודע של התנגדות לסמכות הצבאית, כי אני מאמין שהמלחמה מוארכת באופן מכוון על ידי אלו שיש בכוחם לסיים אותה" כתב ששון. "אני חייל, ואני משוכנע שאני פועל בשמם של כל החיילים. אני מאמין שהמלחמה אליה התגייסתי כמלחמת הגנה ושחרור הפכה כעת למלחמת תקיפה וכיבוש… דעתי היא שהמטרות אותן ראינו לנגד עינינו היו יכולות להתגשם בשלב זה באמצעות משא ומתן, וללא מוות מיותר".

ששון מחה נגד האדישות בה הציבור הבריטי, ובייחוד המעמדות הגבוהים מהם הגיע, היה מוכן להקריב את חייהם של כל כך הרבה בני נוער, לטובת מלחמה שששון ראה בה זרה לאינטרסים של הלוחמים עצמם. "ראיתי וחוויתי את סבלם של החיילים, ואינני מסוגל יותר להיות שותף בהמשך מצוקתם בשם מטרות שאני מאמין שהנן בלתי מוצדקות בעליל" הוא כתב. "אינני מוחה נגד מעשה המלחמה עצמו, אלא נגד השגיאות הפוליטיות וחצאי האמיתות שבשמן מוקרבים חיי הלוחמים. לטובת אלו שסובלים כעת, אני מוחה נגד השקרים באמצעותם מוצדק סבלם; אני מאמין שמחאה זו עשויה לתרום לפריצת האדישות שבה מקבל הרוב האזרחי בבית את המשך הסבל שבו אין להם חלק, ואין להם הכוח הנפשי לדמיין כלל".

חיילים בריטים יוצאים כיבוש שוחה גרמנית בחזית המערבית בקרב על הסום במלחמת העולם הראשונה (צילום מתוך ויקימדיה)

ששון היה אחד ממספר קטן של קצינים בריטיים, שבכתיבתם במהלך המלחמה יצאו בגלוי נגדה, אבל במקביל סירבו לנטוש את חייליהם. יחד עם ווילפרד אוון, שנהרג מאוחר יותר בשוחות, יצר ששון סוג חדש של שירה, מנוגד לחלוטין לשירה הרומנטית הבורגנית של המאה ה-19 – המעמד אותו האשים ששון באחריות להקרבתם של מיליוני בני אדם. שירתם אופיינה דווקא על ידי כל מה שאינו מגדיר את השירה הבורגנית: היא הייתה מחוספסת, דיסהרמונית, ריאליסטית ולעיתים קרובות דוחה. מעל לכל, בניגוד לשירה הרומנטית, ששון ואוון כתבו שירה שהיוותה מחאה נגד המציאות באמצעות תיאור פשוט של אותה מציאות עצמה. כפי שכתב אוון בטיוטה להקדמה לספר השירה שתכנן לפרסם לאחר המלחמה: "הנושא עליו אני כותב הוא המלחמה, העליבות הדוחה של המלחמה. השירה, במידה בה היא קיימת, מצויה בתיאור העליבות עצמו".

זיגפריד ומעמדות הביניים לקראת מלחמת העולם

לזיגפריד ששון ביוגרפיה מעניינת במיוחד, מלאה בקונפליקטים אתניים, מעמדיים ומיניים. ששון נולד בשנת 1886, באחוזה כפרית בדרום אנגליה. אביו, אלפרד עזרא ששון, היה בן למשפחת סוחרים יהודית-עיראקית עשירה, שהיגרה שני דורות לפי כן לבריטניה. אמו, תרזה ת'ורניקרופט, הייתה בת למשפחה בורגנית ויקטוריאנית מפורסמת. משפחת ת'ורניקרופט הייתה משפחת אמנים, והיות ואביו של ששון עזב את הבית ונפטר כשזיגפריד היה בן 8 בלבד, לאמו הייתה השפעה מכרעת על חינוכו. ששון ראה בעצמו בריטי באופן מוחלט, וגילה על המורשת היהודית שלו רק בגיל מאוחר. אמו דחפה אותו ללימודי כתיבה, וכמתנת יום הולדת בגיל שלוש קנתה לו אוסף מלא של הסונטות של שייקספיר.

עד לפרוץ המלחמה חי ששון אורח חיים אופייני לבן למעמד הביניים. התפנית בחייו של ששון הייתה עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה. בחודשים שלאחר פרוץ המלחמה בשנת 1914, גייס שר המלחמה, הלורד קיטשנר, קמפיין תעמולה אדיר שקרא לצעירים להתגייס למען "מלכם וארצם". תעמולה מסוג זה הייתה נפוצה במיוחד בקרב מעמד הביניים, שבמהלך המאה ה-19 הלך ופיתח סנטימנט פטריוטי. למעשה, פטריוטיות זו הייתה תוצאה של מאה שנים בהן המדינה הבריטית הייתה הכלי המרכזי בו קידמה הבורגנות את האינטרסים הכלכליים שלה – דרך האימפריה הבריטית.

השירה הבריטית הייתה אז עמוסה בכתיבה שהיללה את המלחמה, ולעיתים קרובות גם את אקט המוות עצמו, כהקרבה קדושה למען המולדת. המוות של החייל היחיד תואר בשירים אלו כטראגי, אבל הכרחי ולעיתים אף רצוי כדי לממש את 'זכותו של כל נער להקריב עצמו למען המדינה והמלך' כפי שנכתב בעלון גיוס של הצבא באותם הזמנים. רופרט ברוק, המשורר המפורסם כתב אז את השורות הידועות: "אם אמות חשוב רק זאת / שיש איזו פינה, בשדה זר / שהיא לעולם אנגליה…". רופרט ברוק נהרג מספר חודשים אחרי פרוץ המלחמה במתקפה הבריטית על גליפולי.

בין היתר, המלחמה שיקפה את יחסי הכוחות של החברות המערביות-קפיטליסטיות, כמאה שנים לאחרת תחילת המהפכה התעשייתית. ההמון, מעמד העובדים, נשלח בהמוניו להילחם לטובת מלחמה שכלל לא ברור כיצד היא תורמת לו. האליטות הבורגניות בבריטניה וצרפת ניסו למנוע התפשטות של הבורגנות התעשייתית בגרמניה שהחלה לצבור כוח עצום. השלום הגדול ששרר באירופה במהלך מרבית המאה ה-19 בחסות המגזרים הפיננסיים במדינות הגדולות התפרק, ויצר למעשה פירוק של ההסדרים המדיניים ששמרו מפני פריצת מלחמה גדולה בין המעצמות.

חיילים בריטים לאחר כיבוש שוחה גרמנית בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה (צילום מתוך ויקימדיה)

אבל המלחמה עצמה הייתה זרה לאינטרסים של מרבית אוכלוסיית אירופה. בעוד קבוצות שונות בבורגנות האירופית נאבקו אחת בשניה על השליטה ביבשת ובעולם כולו, היו אלו בני מעמד הפועלים ששילמו את מרבית המחירים. כ-16.5 מיליון בני אדם נהרגו בקרבות. העובדה שכל כך הרבה בני אדם הקריבו את חייהם לטובת אינטרס זר להם עתידה היתה להפוך לנושא מרכזי בשירה של ששון.

אין רומנטיקה בשדה הקרב 

אלא שהמלחמה עצמה לא דמתה בכלל לתיאורים הרומנטיים שמשוררים כמו ברוקס כתבו. ברוקס עצמו נהרג בתקיפה בריטית נגד האימפריה העות'מנית, והמלחמה התארכה הרבה מעבר למה שהבטיחו האליטות, ומספר ההרוגים היה עצום. למעשה, זה היה הטבח ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז.

שלושת הצבאות הגדולים התבצרו על אדמת אירופה והחלו בתקיפות הדדיות, שהובילו להתקדמות מזערית במחירים אנושיים עצומים. הבריטים, הצרפתים והגרמנים נלחמו אחד בשני בכלי מלחמה שלא נוסו מעולם בשדה הקרב, ובהיקפים שלא נראו מעולם בהיסטוריה האנושית עד אז. התוצאות היו קטלניות. ביום הראשון בלבד של הקרב על הסום, אחד הקרבות הגדולים ביותר במלחמה, נהרגו לא פחות מ-20,000 בני אדם, ו-40,000 נפצעו.

ששון נשלח לשרת בצרפת, מול ההתבצרות הגרמנית הארוכה שנודעה כ"קו הינדנבורג". מהר מאד לאחר תחילת המלחמה נהרג אחיו של זיגפריד. מעט לאחר מכן נהרג חברו הטוב ביותר של זיגפריד, שככל הנראה התנהל ביניהם קשר רומנטי. כמו כל קצין זוטר, ששון איבד רבים מחייליו על בסיס שבועי, וכמו שאר הלוחמים בחזית היה נתון לחרדה התמידית מפני המוות, שעלול היה להכות בכל רגע. ששון, כמו כל בני דורו, ראה לראשונה את הפוטנציאל הרצחני הגלום בקדמה שהביאה איתה הנאורות המערבית – עשרות אלפי הרוגים בכל חודש, במה שנראה היה כמו מפעל מוות אדיר. את החיילים הבריטיים ראה ששון כמקריבים את עצמם בפקודת מפקדיהם, שהיו בני המעמדות הגבוהים ונותרו פעמים רבות מחוץ לטווח הסכנה.

בשירו "הם", מתאר ששון את חוסר ההבנה של אותם מטיפים להקרבה את הזוועות אליהן הם שולחים את בני הנוער הבריטי. השיר נפתח בדרשה שנושא כומר, בו הוא מסביר כיצד הבנים שנלחמו בגרמנים יחזרו אנשים שונים משהלכו, גדולים וחזקים יותר כי "הם נלחמו למען מטרה צודקת, נגד הכופרים… ". בשיר, אותם הנערים עונים לכומר כך:

'בטח, כמה השתנינו!' השיבו הבנים,
'הרי ג'ורג' איבד רגליו,
וביל עיוור כמו אבן;
ג'ים חטף ישר בריאה'…
לא תמצא ביננו אחד שלא השתנה!'

ששון החל לכתוב שירה שתיארה באופן מציאותי כמה שניתן את החיים בשוחות, ובעיקר את הצדדים בהם החברה האזרחית, שששון האשים באדישות לסבל הלוחמים אותם שלחה לקרב, היתה מעוניינת לשכוח. משירה רומנטית החל ששון לכתוב למעשה עדויות מחייהם של הלוחמים, כניגוד בוטה לתעמולה הבריטית שהציגה את החיים בשוחות כעטופי תהילה. כך, למשל, בשירו "התאבדות בשוחות" מתאר ששון את סיפור חיו הטרגי של חייל צעיר, שמגיע, מבוהל ובודד לשוחות. ששון מתחיל בתיאור אידילי של נעוריו של החייל אותו בילה ב'חיוך לחיים', אך כשהגיע לחזית לא עמד בלחץ:

בַּחֹרֶף בַּשּׁוּחוֹת, מְבֹהָל וְעָגוּם,
בָּרַעַשׁ, עִם כִּנִּים וְעִם מַחְסוֹר בְּרוּם,
הוּא תָּקַע לְעַצְמוֹ כַּדּוּר בַּמֹּחַ,
וּמֵאָז שׁוּב לֹא הֻזְכַּר, אֶפְשָׁר הֲרֵי לִשְׁכֹּחַ.

ששון מסיים את השיר בקריאה לאזרחים: 'סורו הביתה, ושאו תפילה / לבל תכירו את התופת בה הצחוק נבלע". בשיריו הפנה ששון שוב ושוב אצבע מאשימה כלפי האוכלוסיה האזרחית האדישה, ממנה הוא ציפה למחות נגד היציאה למלחמה.

ששון החל לכתוב שירה שמנפצת באופן מכוון את המיתוסים שהזינו לדעתו את מוכנותם של החיילים להקריב את עצמם. האידואולוגיה הפטריוטית של מעמדות הביניים נתנה מימד של תהילה למצוקה וכאב בקנה מידה שעד אז לא ניתן היה לתאר. ששון עסק בהפיכת אותם מוקדי תהילה מדומיינים לאמיתיים, על ידי תיאור מציאותי שלהם. כך, קיווה ששון להתגבר על כוחה של האידאולוגיה, ולהביא להתפקחות בקרב האוכלוסייה הבריטית.

כך למשל, בשירו "הגיבור" מתאר ששון את הרגע בו קצין מגיע לבשר לאם שבנה נהרג בקרב. בתחילת השיר, כל אחת מהדמויות פועלת באופן בו 'מצופה' ממנה לנהוג על פי המיתוס הפטריוטי: הקצין מסביר בכבוד ועדינות שבנה, ג'ק, מת מות גיבורים. 'ג'ק מת כמו שהיה רוצה למות' אומר הקצין. אלא שברגע שהקצין עוזב את ביתה של האם, ששון מתאר את מחשבותיו האמיתיות:

הוא חשב לעצמו איך ג'ק,
פחדן, בטלן חסר תועלת,
התרוצץ אחוז פאניקה באותו הלילה
שהמוקש לקח אותו איתו לעזאזל;
איך ניסה בכל כוחו להישלח הביתה,
ואיך, לבסוף,
הוא מת, גופו מפוזר לחתיכות קטנות.
ואיך, לאמיתו של דבר, לאיש לא איכפת,
מלבד לאותה אישה לבנת שיער.

בשיר ששון קורא תיגר משולש על האידאולוגיה שמצדיקה את מות החייל בשם המלחמה, דווקא במעמד הקדוש ביותר שלה: החייל הגיבור מתגלה כפחדן שנוא על מפקדיו, הקצין מתגלה כצבוע ושקרן והאמא מתגלה כפתייה שמעדיפה להאמין לשקר על מות הגיבורים של בנה על פני גילוי האמת. כך, מתגלה כל המעמד ההירואי כהונאה, מן משחק שמטרתו היחידה להסתיר את האמת המרה.

מפגש בבית החולים להלומי קרב

בשנת 1917, בעודו מאושפז בבית חולים לקצינים לאחר שלקה במחלת בטן שלא אפשרה לו לתפקד בחזית, החליט ששון כי הוא איננו מסוגל עוד לשאת את בחירתו לשתף פעולה עם המלחמה. ששון כתב ופרסם את "הצהרתו של חייל", שהוקראה מול בית הפרלמנט הבריטי מספר ימים לאחר מכן. תחילה הואשם ששון בבגידה במולדת, ומספר חברי פרלמנט קראו להביאו למשפט, שעלול היה להסתיים בהוצאתו להורג. לאחר שמספר חברים בעלי השפעה התערבו להגנתו, ששון הוכרז כבלתי שפוי, ונשלח לבית החולים לקצינים הלומי קרב בסקוטלנד בשם קרייגלוקהארט.

בקרייגלוקהארט אושפזו קצינים שהלם הקרב מנע מהם תפקוד שוטף בחזית. למעשה, שנות המלחמה היו הפעם הראשונה בה אובחנה התופעה, שלא הייתה מוכרת לפני כן. המוני חיילים הגיעו למצב של קריסה נפשית מוחלטת בעקבות החוויות בחזית, ורבים מהם פיתחו תסמינים שלא היו מוכרים אז: פירכוסים בלתי נשלטים, אילמות והזיות. ששון היה בריא לחלוטין מבחינה זו, והיה מריר במיוחד לגבי שיוכו לאותם קצינים שנתפסו על ידי החברה הבריטית כפחדנים וחלשים.

עם זאת, בבית החולים הפסיכיאטרי בו שהה עד לשנת 1918 פגש ששון את הקצין הצעיר ווילפרד אוון, שהגיע לשם מהחזית בעקבות קריסה נפשית. אוון היה מעריץ של ששון, והיה בעל שאיפות להפוך בעצמו למשורר. השניים התחברו, וששון הפך למעין חונך של אוון. בעוד אוון חיפש שירה כמפלט מהחוויה הנוראית בחזית, ששון התעקש עם אוון שיכתוב על המלחמה, ולא על אף נושא אחר. כך, הפך אוון ממשורר בינוני, שעסק בנושאים כמו אהבה אבסטרקטית וטבע, לאחד משוררי המלחמה הבריטיים המפורסמים ביותר.

ששון חנך את אוון בתפישתו ש'אף צד של האמת איננה נמוכה מדי מכדי להיות ראויה לשירה'. ואכן, אוון כתב בזמן שהותו בבית החולים כמה משירי המלחמה הקשים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית. אוון וששון החלו לכתוב לא רק כמחאה נגד מה שהם ראו כשקרים האידאולוגיים של המלחמה, אלא גם כרך התמודדות עם חווית חוסר האונים בה הם נמצאו: ללא יכולת לעצור את המלחמה, היה עליהם להשתתף בה ובכך לחלוק את גורלם של חייליהם, או להשתמט ולהציל את עצמם – אבל לנטוש את החיילים שהיו תחת פיקודם.

בשירו 'טוב ונכון', התמודד אוון באופן חזיתי עם החינוך למוכנות להקרבה עצמית בשם המדינה והמלך. לאחר תיאור מדוקדק של תקיפת חיילים בריטים בגז, בה נותר אחד מחבריהם של החיילים פגוע בריאותיו וגוסס כותב אוון:

אם באיזה סיוט מזוויע יכולים הייתם לפסוע
בעקבות אותה עגלה אליה הושלך,
ולשמוע עם כל זעזוע את הדם
מבעבע ועולה מתוך הריאות המרוטשות,
דוחה, כמו גירה אדומה,
פצעים צרובים על לשונו-
חברים, לא הייתם מספרים
לילדים צמאים לאיזו תהילה,
את אותו שקר ישן: שטוב, נכון ויפה
למות בעד ארצך.

אוון היה עסוק במיוחד בחוסר האונים שלו כ'צופה מן הצד' על האירועים הנוראיים שראה מתרחשים לנגד עיניו, בלי יכולת לעצור אותם. המעבר של אוון מכתיבה רומנטית לכתיבה ריאליסטית בהשראת ששון הייתה בחירה מודעת. אוון בחר לתפוס במידה רבה את עמדת הנביא, שעל אף חוסר האונים בוחר להזהיר את מי שעוצם במכוון את עיניו מפני המציאות.

את הדברים האלו תיאר אוון באופן מדוייק בטיוטה לפתיחה ששירבט במחברתו, כהכנה לספר השירה שתכנן לפרסם בסיום המלחמה. באותה הטיוטה כתב אוון:

"ספר זה איננו עוסק בגיבורים. השירה האנגלית איננה בשלה עוד לעסוק בנושא כמו זה. ספר זה גם לא עוסק במעשים הרואיים, באדמה, או בתהילה, כבוד, כוח או שליטה – רק במלחמה. מעל לכל, הוא איננו עוסק בשירה. הנושא עליו אני כותב הוא המלחמה, העליבות הדוחה של המלחמה. השירה, במידה בה היא קיימת, מצויה בתיאור העליבות עצמו. שירים אלו אינם יכולים להוות נחמה או תיקון לדור זה. יתכן שיוכלו לדורות הבאים. כיום, כל מה שהמשורר מסוגל לעשות הוא להזהיר. מסיבה זו, על המשורר האמיתי לדבוק באופן מושבע באמת".

אוון וששון ראו בחשיפת האמת פעולתו היחידה של מי שמכיר בזוועה, אבל אין בכוחו לעצור אותה. שני המשוררים ראו בתפקידם תיעוד של המציאות שהחברה הבריטית יצרה בכוחות עצמה, כדרך אחרונה להיאבק בה. השקרים, שבשמם נשלחו מיליונים למות סבל נורא, לא יכלו, לדעתם, לעמוד בפני המציאות שהם מנסים להסתיר.

קברו של המשורר והחייל וילפרד אוון (צילום: Wernervc/ ויקימדיה)

ששון ואוון נשארו חברים גם לאחר ששניהם חזרו לחזית בסופו של דבר בשנת 1918, והמשיכו להתכתב לכל אורך המלחמה. שניהם נשלחו חזרה לאדמות צרפת, וברביעי לנובמבר 1918, שבוע בדיוק לפני חתימת הסכם שביתת הנשק נהרג אוון, באחת המתקפות האחרונות במלחמה כולה. אוון קבור בבית קברות צבאי בריטי בעיירה אורס שבצפון צרפת, סמוך למקום בו נהרג. אמו של אוון קיבלה את הידיעה על מותו ביום החתימה עצמו, בזמן שהמדינה כולה חגגה את סיום המלחמה. ששון נשלח לשירות קצר בארץ ישראל, שרד את המלחמה, המשיך לכתוב גם לאחריה, ונפטר בסופו של דבר בשנת 1967. על אף שעמדותיו נחשבו בוגדניות במהלך המלחמה, זכה ששון להכרה מצד הממסד הבריטי בשנים שלאחר מכן. מספר ספרים שכתב פורסמו וזכו לפופולריות, ובשנת 2017 עלתה אופרה בשם "מדליית הכסף" על חייו.

הופעת הבכורה של האופרה האופרה 'רקוויאם המלחמה' המשלבת את שיריו של אוון ב-1962 (Photo by Erich Auerbach/Getty Images IL)

השירה המודרנית אחרי המלחמה

אוון נשאר אנונימי יחסית גם באנגליה, עם חשיפה מוגבלת לשיריו, שנשארו בעיקר נחלת חוגים ספרותיים. ששון אמנם כתב מספר ספרים נוספים, וזכה לפרסום, אבל השינוי הגדול במעמדם של שניהם חל דווקא עם פרוץ מלחמת ויאטנם. מספר שנים קודם לכן, בשנת 1965, פרסם המלחין הבריטי בנג'מין בריטן אופרה בשם "רקוויאם מלחמה", שבו הולחנו שיריו של אוון. האופרה תרמה להפצת שיריו של אוון גם ברחבי ארה"ב, שהייתה על סף הפלישה לויאטנם. כך, המוחים נגד המלחמה חזרו לשיריהם של השניים כחלק ממחאתם נגד המלחמה שנתפשה על ידם כמשרתת אינטרסים של האליטה המערבית בלבד – על חשבון חייהם של הלוחמים.

עם זאת, כתיבתם של אוון וששון היא אבן דרך ביצירת השירה המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה. צורה זו של כתיבה – קצרה, בוטה וריאליסטית, הפכה לנפוצה יותר ויותר אחרי מלחמת העולם השנייה. המפורסמים ביותר שהשתמשו בה היו המשוררים האקספרסיוניסטים, ובעיקר הגרמנים מביניהם בשנות ה-20.

אותם משוררים השתמשו באותו אופן הכתיבה כדי להפנות את האש למבנה החברה הבורגנית של סוף המלחמה. בשנים אלו סבלו החברות המערביות, ובעיקר גרמניה, מעוני ומחסור נוראיים, כאשר מיעוט מתוכה הכפיף בכוח את מרבית העם לרצונו. אותו העוני והמצוקה, יחד עם הדיכוי האגרסיבי של המהפכה הגרמנית בשנת 1919, הביאו משוררים רבים לאמץ את סגנונם של אוון וששון. אלא שהפעם תיאורה הריאליסטי והמחוספס של החברה הקפיטליסטית, על סתירותיה, והסבל ממנו סבלו מרבית הגרמנים בשנות ה-20, הפך למוקד השירים.

כך, למשל כתב ברכט בשירו 'אך ורק בשל אי השקט הגובר' על החלטתם של משוררים לעסוק דווקא במציאות ה'נמוכה', כאופן התמודדות עם אי הצדק והסבל בחברה הקפיטליסטית:

אך ורק בשל אי השקט הגובר
בערינו, ערי מאבק המעמדות
החליטו אחדים מאיתנו בשנים אלה
לא לדבר עוד על ערי נמל, שלג על גגות, נשים
ריח תפוחים בשלים במרתף, תחושת הבשר
כל מה שעושה את האדם עגול ואנושי.
אלא לדבר יותר על אי הסדר,
כלומר להיעשות חדצדיים, מצומקים, מעורבים בעסקי
הפוליטיקה ואוצר המילים היבש, ה"לא ראוי"
של הכלכלה הדיאלקטית
כך שהכפיפה-ביחד הצפופה הנוראה הזאת
של נפילת-השלג
ניצול, בשר מפותה וצדק מעמדי לא תצמיח
בנו הסכמה לעולם חד צדדי כזה, הנאה
מן הניגודים שבחיים זבי דמים כאלה
אתם מבינים.

כך או אחרת, שירתם של ששון ואוון מסמלת ניסיון נואש להתנגד להתרחשות היסטורית, בכלים שנמצאו בידיהם – גם אם אלו היו מעטים. מהדהדות במיוחד בהקשר זה הן מילותיו של אוון: "כיום, כל מה שהמשורר מסוגל לעשות הוא להזהיר. מסיבה זו, על המשורר האמיתי לדבוק באופן מושבע באמת".