פרשת חשוקג'י מסרבת לגווע, ותורכיה כל הזמן מוסיפה זרדים למדורה על מנת שרצח העיתונאי, איש האחים המוסלמים, לא יירד מסדר היום הבינלאומי, ויטרוד את סדר היום של סעודיה. השאלה היא מדוע, ומדוע תורכיה?
אחרי שהעולם עבר לסדר היום על זוועות סוריה, ומוכן לקבל את רוצח ההמונים אסד, וגם הלך בשמחה למונדיאל של רוסיה למרות כל מה שהיא עושה בסוריה, רצח מזוויע ככל שיהיה של עיתונאי היה אמור להתקבל בשאט נפש, אבל בהשוואה לג'נוסייד מסביב, זה כבר היה אמור מזמן לפנות מקום לזוועות החדשות.
התשובה היא תורכיה. היא, בעזרתה האדיבה של תחנת אל-ג'זירה של קטר, לא מרפה מן הנושא. מכיוון שאין אנו חושדים בארדוואן שהוא אמא תרזה, חלילה, הרי יש עניין אחר שמציק לו, והוא רוצה להכשילו, והעניין האחר הוא התעוררות הערבים, והדיבורים על הקמת נאט"ו ערבי שיגן על המזרח התיכון הערבי. גם המיליציות הערביות בסוריה, בעלות בריתה של תורכיה עד היום, מתמרדות נגדה ולא מוכנות לקבל את התורכיזציה של אידליב, אבל בהיקפים גדולים יותר הקמת גרעין של ברית ערבית צבאית מדאיגה את תורכיה עוד יותר, כי התחברות ערבית צבאית גם תשים מחסום לשאיפות חידוש האימפריה העות'מאנית של ארדוואן. מכיוון שיורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, עומד מאחורי המחשבות על הגיבוש הזה, הרי החצים של תורכיה מופנים כלפיו.
גם איראן עוקבת בחשד סביב המהלכים האלה, כי לא תורכיה היא היעד הראשי, אלא וחתרנותה בקרב מדינות ערב.
עדיין ארוכה הדרך להקמת נאט"ו ערבי, והמכשולים רבים, אבל ארדוואן חשדן באופן קיצוני, ולעתים הוא רואה צל הרים כהרים.
לגבי ישראל יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד ברור שהקמת ברית צבאית ערבית איננה רצויה מבחינה אסטרטגית, אבל התגבשות כח ערבי נגד איראן ושאיפותיה הגרעיניות רצויה ביותר. כך, שאם אכן הגיבוש הזה יקרה הוא חייב להיות יחד עם ישראל, כי האוייב משותף, ועל ישראל לדאוג שבהמשך הדרך הברית הערבית הצבאית תישאר ידידה לישראל.
**
