בוקר יפהפה של הליכה על שפת הים, ריח נפלא של אקליפטוסים עתיקים ושמש מנחמת הסתיים היום במחזה לא פשוט.

מקצה החניון ראיתי מראה, שבהתחלה לא הבנתי את פשרו – ילד קטן (בגיל 7-5 לדעתי) רץ בריצת אמוק בין שורות של מכוניות אחרי ג'יפ לבן עצום אשר נוסע במהירות לכיוון היציאה מהחנייה. הילד רץ וצועק לכיוון הרכב "אממממא, אמממא, חכי לי… אל תעזבי אותי פה… אממממא". לקח לי כמה שניות להבין מה אני בעצם רואה – המוח לא האמין לעיניים! וכשעמדתי לזרוק את מה שהיה לי בידיים ולדפוק ספרינט מטורף לכיוון הילד הזה, הרכב עצר בחריקת בלמים, הילד רץ אל הדלת האחורית שנפתחה וטיפס לתוכו כשאני שומעת את הצעקה הבאה מתוך הרכב – "אז עכשיו אתה מוכן לבוא איתנו? מה קרה? שינית את דעתך?" ועוד לפני שהילד הספיק לשים חגורה, הרכב האיץ ונעלם בדרך החוצה מאזור החנייה.

הפסקתי לנשום. הרגשתי איך אני מתכסה בזעה קרה ולרגע הייתי הילד.

אין לי מושג מה קדם לאותה תקרית, אינני רוצה לשפוט את אותה אמא ובטח בלי לדעת את כל הפרטים… אבל יש דברים שפשוט לא! לא! ולא! עושים.
המראה אליו הייתי עדה היה לא בסדר מכל כך הרבה מובנים – ילד קטן, נמוך ועיוור מבכי רץ באופן מסוכן בין מכוניות חונות ונוסעות. ילד קטן רדף אחרי אמא שלו באמונה אמיתית (גם אם רגעית) שהיא מתכוונת לעזוב אותו פה ולנסוע. ילד קטן אולי נשבר קצת היום מבפנים… יכול להיות שיותר הוא לא יעשה את אותו דבר שגרם לאימו לנטוש אותו באמצע החניון. יתכן שבפעם הבאה אזכור קטן של המקרה והילד יעשה בדיוק את מה שיצופה ממנו… אבל בסיפור הזה אין "מנצחים". יש רק מפסידים.

ליבי עם האימא הזו שהגיעה למצב בו איבדה כל כך את הדרך, בו הרגישה תסכול וקושי כה עמוק שהייתה צריכה לנהוג כפי שנהגה. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות זה "לשבור את הילד שלנו". בין מצב של נטישה בחניון לבין מצב בו ניתן לילד את כל מה שהוא רוצה, יש ים שלם של יחסים, כבוד הדדי, קונפליקטים, שוויון ערך, הקשבה, אמפתיה, עידוד, אהבה, אי הסכמה, הכלה ועוד ועוד ועוד….

אהבתנו, נוכחותנו, עצם קיומנו הוא הדבר היציב והבלתי משתנה בחיי ילדינו, והוא המעניק לילדינו בטחון ראשוני, בסיסי, ליכולתם לגדול באמונה של יציבות ושקט. אנחנו אנושיים, ולכן אנחנו מתרגזים, כועסים, אולי מקללים… אבל הילד יודע שבסופו של יום, נחזור אליו, שגם כשאנחנו כועסים אנחנו עדיין ההורים שלו, ושאנחנו אוהבים אותו מאוד ובשום מצב לא נעזוב אותו מבחירה.

אז רגע לפני שאתם נוטשים את הילד שלכם בחניון, או אומרים לו שאם לא יתנהג יפה תעזבו את הבית ולא תחזרו, או שתתנו אותו למשפחה אחרת (הכל דוגמאות אמיתיות, לצערי), קחו אוויר ולכו לטיפול, הדרכה, ייעוץ, עשו מדיטציה… כל דבר שיעזור לכם להבין ולפרק את הגוש הזה שיושב לכם בפנים ומפעיל אתכם ב"אוטומט", למרות שאין לכם כל כוונה לפגוע בילד שלכם ובעצמכם.