בבית קפה ישבה ישישה כפופה ושמוטת כתפיים. מולה ישב בנה, איש גיבן כבן חמישים שקמטים עצבניים חרשו את פניו, נירגן קצר רוח וחסר סבלנות כלפי אימו שלא הגיבה לניסיונותיו לשכנעה, בעניין שהיה חוזר עליו בפעם האלף. לפחות שתגיב – היה מתוסכל – שתגיד משהו, אין לי כבר כוח אליה. כמה פעמים אפשר להסביר לה, עוד פעם ועוד פעם שהיא תמימה ולא מבינה מהחיים שלה, האסימון מסרב לרדת, חיה בימים אחרים לגמרי ולא רוצה לתפוש כיצד העולם מתנהל כיום והוא צריך לסבול בגלל שהיא מסרבת להקשיב.
שמונה שנים שהאימא הזאתי לא מעלה לדייריה את שכר הדירה של הבית שעזבה כשעברה לבית אבות. הדיירים הנצלנים חוגגים את תמימותה, שכר הדירה עלה בעשרות אחוזים בכל הארץ והיא משאירה את המחיר כפי שהיה בתחילתו, לא דורשת העקשנית העלאה צודקת. ניסה לא פעם בעצמו לשוחח עם הדיירים על מחיר סביר, המחירים עלו, בוודאי בדירתה רחבת הידיים בעיר הגדולה, שם עלו המחירים כמעט פי שניים, ואמו עקשנית: בכל פעם שהוא כמעט מצליח לשכנע אותם להעלות את שכר הדירה, היא מטלפנת אליהם ברגע האחרון ומבקשת שירשמו לה שנים עשר צ'קים, לשנים עשר חודשים, בוודאי, היא אומרת להם, שכר הדירה נותר כימים ימימה בדיוק כמו לפני שנה, כן כן למה לא שתהיו בריאים. לא מבין אותך אימא, צעקת תסכול כמעט פורצת מפיו הקפוץ, לא סתם אבא היה אומר עליך שאת תמימה, שלא השתנית מאז שהכיר אותך, לדעתי את יותר מתמימה אימא, את… אני לא יודע מה לומר לך. תעני לי אימא, למה? למה את נותנת שינצלו אותך? למה את לא עונה לי, הסיט פניו ממנה בייאוש וביקש מהמלצרית חשבון, חסרת תקנה אימא שלי מה אני מבזבז עליה זמן וכוחות.
לבית הקפה נכנסה נערה צעירה וחביבה מאוד, ישבה ליד סבתה חיבקה אותה בחום, וכרכה זרוע ארוכה סביב מתניה והניחה ראשה על כתפה. בבת אחת אורו פניה של הסבתא, שלחה יד מגויידת, לחבק את המותניים הנעריות, לנשום את רעננות הנעורים, להריח את ריח הפרחים הנעים משערה, ללטף את פניה העדינים, את התום שלא הוכתם, כמה אהבה יש בנערה היפה שלא מפסיקה לנשק את הישישה, סבתוש סבתוש שלי ודמעות זולגות על לחיי הישישה הכמושות, ניגרות על הלחיים הארגמניות העדינות של נכדתה, אני כל כך אוהבת אותך סבתוש את הכי טובה בעולם. רק הנעורים חשים את סודותיה של האהבה הזכה, ליבה של הישישה גואה על גדותיו באהבה שאין לה מילים רק חום המתפשט בכל הגוף, השטן עדיין אינו חורש מזימות אינו חוצץ מחיצות. תום האהבה מתנדף בחלוף השנים והקור מקפיא את הנפש כמו גופה בחדר מתים.
כמה חמוד ומתוק היה בילדותו בנה, שעתה יושב מולה זקוף על כסאו בפנים מכורכמים בוחש ובוחש בכפית בכוס התה ברעש מתכתי מונוטוני – מסרב כעסו המרעיל להיפרד, עיניו האפורות מתרוצצות בחוסר סבלנות, שפתיו הבשרניות המעוותות בכיעור רגזני, שומה זעירה ושחורה כמו דם שנקרש מבצבץ בשפה התחתונה – מתי כל זה צמח? כבר ממזמן לא היה אותו ילד – פרח תמים ויפהפה, כל מתום לא היה בנפשו הרכה של הילד שיצא מרחמה. חבקי את סבתא נכדה יקרה, מי יודע מתי תהיה לי הזדמנות להרגיש את נשימותיך הטהורות מפכות חיים אל תוך נפשי. ולא ידעה הסבתא החביבה שרק לפני שעה נפרדה נכדתה האהובה מבן זוגה לאחר מריבה סוערת בשל מה בכך, נפרדה ממנו בתירוץ שאפילו לא זכרה.
