כשאנו מתקרבים לשנות הארבעים שלנו, בדרך כלל אנו חווים את מה שנקרא "משבר גיל המעבר". על פי כל מיני הגדרות, משבר זה מאופיין בשינויים דרמטיים בחיים שאנו מחוללים לעצמנו בשל אי-סיפוקנו ממה שהיה לנו עד עכשיו. בתור מי שגילה מתקרב אף הוא למספר מהפכני הזה, אני יכולה להגיד, שהדרמה הינה, בסופו של דבר, בעשיית הדרמה. הרי משברים קורים לנו בכל גיל, וההתמודדות שלנו איתם תמיד כרוכה בניסיוננו הקודם. ובכל זאת, יש כמה נקודות עליהן כדאי לשים דגש. אדבר כעת בשמי (בשמי הטוב, אני מקווה):
- אנו נהיים קשובים בצורה נחושה ומובהקת יותר לעצמינו מאשר לסובבינו. זה נובע מהגעתנו לרמת מודעות עצמית גבוהה ובלתי-תלויה, שמאפשרת לנו הסתכלות בתמונה רחבה יותר וחיבור טוב יותר עם עצמינו ומאוויינו. אין זה אומר שבני הגיל מתחילים, חלילה, לזלזל בזולתם, אך בתהליך קבלת החלטותיהם הם יתחשבו בעצמם בראש ובראשונה. וזה טבעי לחלוטין.
בואו רגע נחשוב, מדוע נהוג להקים משפחה בגיל צעיר יחסית, במיוחד עבור נשים. הסיבה היא פשוטה: ככל שאנו צעירים יותר, הנפש שלנו גמישה יותר, ואילו חיי זוגיות ואדרבה משפחה דורשים מאתנו כושר הסתגלות רב. ככל שאנו עולים בשנים ומתרגלים לעצמאות ועצמיות שלנו, כך הכושר הזה קטן. לכן אומרים, שבשנות השלושים המאוחרות שלנו עדיף לנו להיות בעלי סטטוס גרושים – קרי בעלי ניסיון בחיי זוגיות ומשפחה, אפילו שזה ניסיון מר וכושל – מרווקים. אגב, זה תקף לגבי כל קשר אישי שאנו יוצרים. כמובן שבכל כלל יש גם את היוצאים מן הכלל, אך זה כבר נתון לדיון אחר.
- אנו עוסקים יותר בדברים שאמורים לרצות אותנו ולא את סובבינו. בין אם אנו הופכים את תחביבינו לעיסוקנו העיקרי, בין אם מחליפים מקצוע, בין אם משנים את המיקום הגיאוגרפי לצורך העשרה והגשמה עצמית ועוד. הסיבה לכך נעוצה באותו התהליך עליו עמדתי בסעיף הקודם.
רק מעטים מאתנו יכולים לדעת משחר נעוריהם במה הם רוצים לעסוק כשיהיו גדולים. וגם אלה שיודעים נגררים לפעמים אחרי המסורת המשפחתית או מקבלים על עצמם את עמדותיהם של הוריהם. אך למעשה, תהליך חיפוש העצמי שלנו הנו תהליך ארוך שכרוך בניסוי ובטעיה, כאשר בכל שלב בחיים אנו פתוחים למשהו אחר. לקראת "גיל המעבר" התובעני לכאורה, ההתפקחות שלנו לגבי תחום העיסוק המועדף נכנסת לשלבה המכריע.
חלק מהקוראים יכולים בהחלט – בזכות – לטעון, שרק לקראת שנות הארבעים שלנו אנו יכולים להרשות לעצמנו את השינוי הזה בפועל עקב התבססות כלכלית. טענה זו הנה מופרכת לחלוטין. ראיתי לא מעט אנשים שהיו נטולי כל בשנות השלושים המאוחרות שלהם והתחילו מאפס. האפס הוא זה שנתן להם את הדחיפה להצליח. הרי אם היו בעלי אמצעים לא מבוטלים שאגרו במשך כל חייהם מעיסוקם העיקרי, עוד היו חושבים פעמיים לגבי עזיבת אזור הנוחות שלהם והיציאה לקראת הלא-נודע. המקסימום שהיו עושים, זה מקפידים יותר ללכת לחוגים בזמנם הפנוי. לעומתם, לאלו שהתאכזבו מעבודתם והכנסתם אין מה להפסיד, למעשה, לכן הם יתנו את כל כולם להצלחה. בלשון המקצועית של אנשי רוח, זה נקרא "פריחה מאוחרת".
ישנן גם דוגמאות הפוכות וקיצוניות יותר שמלמדות אותנו דווקא על היציאה מאזור הנוחות לטובת הלא-נודע. בעלת המאפייה "לשה" ממצפה-רמון הייתה בעברה עובדת הייטק בכירה ומצליחה ממרכז הארץ. ביום בהיר אחד היא עזבה את עבודתה, את אזור מגוריה, ועברה ללב המדבר בשביל… לאפות לחם. והיא איננה הדוגמה היחידה למעבר מהמם זה. כל אחד וסיבותיו שלו, אך המגמה הינה ברורה: אנשים מרוקנים את כוסותיהם המלאות על מנת למלא אותן מחדש במשהו שימלא גם אותם, במקום להרגיש שמדי יום ביומו הם נאלצים "לצאת ידי חובה" בכל מה שהם עושים.
- לקראת שנות הארבעים, אנו מתחברים יותר לילדים שבנו. כן-כן. אם היינו ביישנים בילדותנו ועקב כך לא התנסנו בחוויות מסוימות, הרי שעכשיו זו ההזדמנות. ואם היינו "מסמרי האירועים" בעברנו הרחוק, הרי שכרגע נהיה "מסמרים" עוד יותר. מה שהכי משחרר מבחינה זו היא ההבנה, שבגילנו "המופלג" אין אנו אמורים לתת דין וחשבון לאף אחד. אין לנו יותר הורה או מורה מבקר על הראש. לרוב, אנו בעצמנו כבר הורים בעלי ניסיון בשלב זה, ובדרך כלל מעודדים את ילדינו להיות כל מה שלא היינו בעצמנו כשהיינו בגילם.
האמנם כולם מצליחים בכך? מי שיכולים לענות טוב יותר על השאלה הם פסיכולוגים. חלק לא מבוטל של לקוחותיהם הם אנשים מבוגרים, שמשתדלים בכל כוחם להתחבר אל אותו החלק האישיותי הראשוני שאיבדו או הדחיקו משלל נסיבותיהם. הקושי היחסי בגילוי החלק הזה כרוך אך ורק בסוגיה, עד כמה הם מוכנים לצלול לתוכם פנימה ולעורר לחיים את הילדים שהיו. לפעמים התהליך הוא עד כדי כך כואב, שהמטופלים מסתגרים בעצמם עוד יותר ומאפשרים למבוגרים האחראים, כביכול, שהפכו להיות, להשתלט על נפשם. וזה חבל.
- והאחרון-חביב. בגיל המעבר הדרמטי הזה אנו לומדים סוף-סוף להעריך את חיינו. להיות אסירי תודה על כל יום שאנו חיים ולנצל אותו. המחשבה המקובלת שהעולם שייך לצעירים ושהצעירים הם הפרחים של החיים היא מחשבה מאוד שנויה במחלוקת. הסטטיסטיקה מראה, שדווקא החבר'ה בשנות העשרים לחייהם, שההורמונים שלהם משתוללים והמודעות לסכנות שהעולם הסובב עורב להם מהולה ביהירות ובביטחון עצמי מופרז, הם אלה שמשלמים בחייהם או בבריאותם לעתים תכופות יותר. יתרה מזאת. הגיל השכיח לדיכאונות ולחשבונות-נפש העוצמתיים ביותר הוא דווקא המעבר בין שנות העשרים לשנות השלושים שלנו. מטבעם של הדברים, המעבר הזה הוא שקובע אילו מבוגרים נהפוך להיות. ואילו גיל הארבעים מקנה לנו השלמה עם מה שהפכנו להיות. עם השלמה זו, קל יותר ליהנות מהחיים.
מי שרוצה להתעמק בסוגיית משבר גיל המעבר מוזמן לקרוא את הפוסט הקודם שלי, "דרומית לבשלות, מערבית להבנה". להבדיל מהפוסט הנוכחי, הוא איננו מושתת על חוויותיי ותפיסותיי האישיות בעליל, אך מספק זווית ראייה נוספת על התהליך שרבים מאתנו עוברים בשנות השלושים המאוחרות שלנו.
