לפני כמה ימים התפרסמה בעיתון הארץ כתבה שכותרתה "טרקטור טוב חורש גם בבוץ", המשעשעת בעיני בעיקר בשל הילדותיות שבה – הלוקה במיזוגניה. לאחר מחאת הקוראות (המוצדקת) לשינוי השם, הוחלפה הכותרת ל"למה גברים מפחדים כל כך מווסת". הכתבה עוסקת בחרדה עתיקת היומין של גברים מקיום יחסי מין בימי הווסת, ומעודדת לפגוש את הפחד ואף להתגבר עליו.
בימי נערותי העליזים, מיכאל, האקס המיתולוגי שלי מהתיכון, ארגן לנו ערב רומנטי בבית אביו. (מדהים שעשרות שנים אחר כך הוא עדיין מיתולוגי בעיני! כנראה שזה מה שזה אומר אקס מיתולוגי). מיכאל היה אלוף במחוות רומנטיות. הוא אחז בידי כשעלינו במעלה המדרגות לקומה העליונה, לחדר של אבא שלו ועשינו אהבה לצלילי air ו-zero 7 ומוזיקה שגם אותה למדתי להעריך רק מספר שנים אחר כך. החדר, המעוצב בטוב טעם, חדר של גבר עשיר עם יחס לפרטים קטנים, היה ערוך כמקדש מינימליסטי עם גוון בהיר של בדידות. אך כשמיכאל ואני מילאנו אותו, נוטפי הורמונים כמו שאפשר רק בתיכון, התמלא באנרגיה והפך למקדש אהבה.
זה היה החדר הלבן ביותר שראיתי בחיי, והוא הואר באור נרות. השתוללנו על מיטת הקינג-סייז הענקית המוצעת במצעים לבנים וצחים. בעוד אנחנו עסוקים בענייננו ומתענגים בסטינג המיוחד והלבנבן של הערב הזה, הפניתי מבטי מטה (הייתי מעליו), ועיני קלטו, רחמנא לצלן, דם! על הבטן התחתונה שלי ושלו. היטבתי מבטי סביב וזיהיתי שלולית אדומה וענקית על המיטה הכל-כך פאקינג לבנה.
אינני יודעת אם ברגע הזה הפכתי להיות אדומה כדם או לבנה כמו המצעים, ואולי החלפתי צבעים. רציתי לקבור את עצמי תחת המיטה הלבנה ולהיעלם. כמובן שהיום אני חומלת על לילית הקטנה ונזכרת ברגע הזה בחיוך, אך אז מבוכה ובושה עצומה מילאו אותי, כאלה שאין מספיק מילים לתארן. שבועות ארוכים אחר כך עוד חוויתי הבזקים של אותו הערב ובראשי התנגן המשפט "אלוהים איזה פאדיחות. אין מצב שזה קרה".
בעודי מדלגת אל עבר המקלחת מילמלתי "יואו, אני לא מאמינה שזה קורה" והתנצלתי עשרות פעמים. הווסת שלי נגמרה לפני כמה ימים ולגמרי לא צפיתי לזרימה מחודשת של נהר הדם. על מה התנצלתי? על כך שהשטיח התלכלך? על המזרון היקר שהכתמתי? על כך שהפתעתי את שנינו? האמת, התנצלתי בעיקר כי חשבתי שזה מגעיל, וכי חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. הצרתי על פתיחתו הבלתי נשלטת של הסכר, שהזרימה לתוך המפגש שלנו חומר דוחה שאף אחד לא צריך לפגוש חוץ ממני. חשבתי שזה גועל נפש. כמו למרוח על מישהו קקי או נזלת בלי הסכמתו. בחיי, כל כך התביישתי.
מיכאל, מצדו, היה נסיך (לעומת מצבים אחרים שבהם היה לגמרי בלתי נסבל! אבל נניח אותם בצד לרגע). כאמור, קפצתי בזריזות מהמיטה ודילגתי לחדר האמבטיה שהיה לבן גם הוא, בעודי משאירה אחרי שובל של טיפות על השטיח הלבן. לשמחתי, קרמיקה זה דבר שיודע להישטף, לעומת שטיח מקיר לקיר ומזרון.
היה זה דם אדום, חי. היה בזה יופי, בכתם הדם הגדול על המיטה, בטיפות הדם על השטיח, ובדם המהול במים שזרם ממני וממנו כששנינו עומדים תחת זרם המים במקלחת, ואני, מושפלת מבט וסמוקת לחיים, מתביישת מכף רגל ועד ראש. לעולם לא אשכח את שאמר לי: "מה מגעיל? שום דבר בך או בגוף שלך לא מגעיל אותי". זה היה הדבר הכי מרפא שיכלתי לשמוע. המשכתי להרגיש דוחה ואשמה והוא ניסה להצחיק אותי ולהגיד לי ששום דבר לא קרה והכל ממש בסדר, ושבטח ובטח שאני לא מגעילה אלא מהממת לגמרי. את המשך הערב בילינו בניסיון להסיר את כתמי הדם, בהצלחה חלקית תוך שימוש בחומרי ניקוי מגוונים.
אני מנחשת שבשבילו הייתה זו חוויה נוגעת ואינטימית, לפגוש ככה את הגוף שלי, את הקסם של מחזור החיים בתוכי. באותו ערב נצרב בי מסר עמוק בנוגע לווסת ולקיום יחסי מין בימי הדם:
אפשר לקיים יחסי מין בזמן ווסת
אפשר שהווסת תפתיע בזמן קיום יחסי מין וזה לא נורא
אפשר "ללכלך" וזה לא סוף העולם
ובעיקר – אפשר לצחוק על זה. פשוט כי זה חלק מהחיים
אפשר – כי שום דבר בי אינו מגעיל
עכשיו תשמעו, גברים. אנחנו במחזור מידי חודש, במשך עשרות שנים מחיינו. אני יודעת שבשבילכם זה נראה מוזר, מפחיד, בלתי נתפס, היותנו מדממות מידי חודש. חלקכם אולי חושבים שאתם אדישים לימי הדם שלנו, אך לדעתי לא ניתן להישאר אדיש כאשר הפין נעטף בדם, או כאשר ימי הווסת משפיעים על שגרת יחסי המין שלנו. כדי לתפוס את מחזוריות הטבע אתם יכולים להסתכל על הזריחה והשקיעה ולהתפעל, או לחוש את עונות השנה מתחלפות. כל מה שעלינו, הנשים, לעשות על מנת להתחבר למחזוריות המפליאה הוא להביט אל הטבע שבתוכנו. פלא הבריאה.
בתחילה, גם אני פחדתי מבואה של הווסת. ימי החטיבה לוו בחשש וציפייה לבואה. אם אהיה הראשונה – זה כל כך מפחיד להיות הראשונה! אם אהיה האחרונה – באסה לי, אבלה כמה שנים טובות בלקנא בחברות שכבר "קיבלו". במקרה שלי, הייתי במקום טוב באמצע. בגיל 14 בערך הגיעה הבשורה: אני פוריה. איזה קטע להיות פוריה בגיל 14. כמעט בלתי נתפס. אז אחרי עשרות פעמים שקראתי "איילת מקבלת", הגיע היום המיוחל והופיע הדם.
מאז, עברו כמה שנים ובהן היו פדיחות אינספור, תחתונים ומכנסיים שהתלכלכו, דאגה למה ללבוש היום (ברור שלא לבן!), וקשירת סווטשרט בנונשלנט מעל הטייטס כדי שלא יראו את התחבושת. רגעים מרגשים של הצלחה להכניס טמפון (היום אני כבר לא נוגעת בטמפונים). "תסתכלי אם יש לי משהו מאחורה" לחשנו זו לזו בכיתה כשקמנו, ואף אחד לא סיפר לנו עד כמה המחזור החודשי (ולא רק הווסת) הוא מקור ידע אדיר, וכמה הוא יכול לספר לנו על עצמנו שלא ידענו.
בנוסף, חונכנו כולנו לחשוב שפות, עם או בלי דם, זה מגעיל. שלל מילות גנאי כמו "כוס מסריח" "ריח של דגים" ועוד ליוו את ימי התבגרותנו, עד שהבושה חילחלה כה עמוק ופיתחנו גם אנו סלידה מאיבר זה שהוא עצם מעצמנו. לא רק שזה מגעיל, אלא גם מדמם? באמת איכסה פיכסה. שנים של חינוך ליחס של הזרה כלפי פרח הפות שלנו, עשו את שלהן. זאת על אף שכולנו הגענו לעולם בזכות הדם הזה ששכן ברחמה של אשה וקלט אותנו, וכולנו יצאנו מפות של אשה אל החיים היפים והכואבים האלה.
אני מבינה למה הדם מרתיע. דם בדרך כלל זורם בתוכנו וכשאנו פוגשים בו מחוץ לגופנו מתעורר פחד. הוא אדום ובוהק ומופיע בדרך כלל בשעת פציעה. כשזולג אנו מזדרזים לספוג או לנגב אותו, ובכל מקרה זה לא דבר שמקובל להסתובב כשהוא מרוח עלינו. אך דם הווסת הוא דם מיוחד, דם של חיים. במספר נסיבות, בעיקר בטבע, יצא לי להסתובב בימי הדם שלי ללא אמצעי סופג. הייתה זו חוויה נפלאה, לראות את הדם זורם על רגלי ללא הפרעה. הרגשתי יפה וטבעית.
במשך שנים אנו לומדות, על אף שאנחנו חיות בתרבות יותר פתוחה מעבר, להתבייש ולהסתיר את הווסת. בפרסומות למוצרי היגיינה מדגימים את הספיגה באמצעות נוזל כחול (למה בעצם? האם אנחנו נסיכות בעלות דם כחול?) ולא מספרים לנו, הנשים, על אפשרויות מיטיבות לספיגת ואיסוף דם הווסת (כגון גביעונית ותחבושות רב פעמיות או שליטה ביציאת הווסת – כן זה אפשרי!). גברים אינם פוגשים את הווסת עד שהיא נקרית בדרכם, לרוב בדרך מקרה, בעת קיום יחסי מין.
מדוע לא יפגשו הגברים את דם הווסת בדרך אחרת? מדוע לא יכירו את מחזור האישה ללא קשר למפגש מיני? דמיינו לכם מצב בו גברים מוזמנים להסתכל על פות מדממת בימי הווסת, ורשאים לשאול, להתבונן, ואף לגעת, לטעום, בהסכמה כמובן. כמה מרפא טמון באפשרות זו, בה יחנכו הנשים את הגברים להיכרות עם הווסת המופלאה, שלא מתוך פחד ובושה.
שינוי היחס לווסת ולמחזור החודשי הנו חלק בלתי נפרד מתיקון היחס לאיבר המין ולאיברי הרבייה הנשיים, ולנשים בכלל. ימי הדם שלנו הם ימים קדושים, לא פחות. הדם שיוצא מאיתנו נועד לקלוט ולהזין חיים חדשים שיכולים לצמוח בתוכנו כל חודש מחדש. כמה מופלא! הרחם שלנו נפרדת, מבינה שהפעם לא יקרה הנס ומרוקנת את תוכה לקראת האפשרות לחיים שאולי ירקמו בירח הבא. זהו מחזור מופלא של התחדשות שמתקיים בתוכנו כל עוד אנו פוריות.
לפני שנים, כשהחלטתי להפסיק ליטול גלולות למניעת הריון, גיליתי מחדש את המחזור החודשי שלי ואת שלביו. עברתי לשיטת ה"מודעות לפוריות" והתחלתי לעקוב אחרי סימני המחזור שלי ואחר השינויים החלים בגופי ובנפשי לאורך החודש.
בשלב הראשון של המחזור מופיעה הווסת. אני נהנית מההתרוקנות ולשמחתי לא חווה כאבים. לקראת סיום הווסת מתחיל החלק הזוהר של החודש, ששיאו בימי הביוץ. מצב רוח טוב שוטף אותי וכיף לי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. הגוף שלי פתוח ומבקש להתרבות, ואף נהנה ממשחקי פיתוי. הגוף מבקש להיכנס להריון ולהתרבות, ומתכונן לכך. זהו זמן של יצירתיות וזוהר ואני מרגישה יפה ומושכת. בימי הביוץ, כשבועיים לאחר הווסת, מתרחש שיא כמיהתו של הגוף לזיווג ולהפריה.
לאחר הביוץ ועד שיוכח אחרת, הגוף שלי חושבת שהיא בהריון ונערכת לכך. אני חווה התכנסות ורצון לביתיות ועייפות וירידה כללית באנרגיה מופיעה. אני חשה שהגוף מושקע בעשייה פנימית והאנרגיות מופנות לשם. גם כאשר יש בעיות ביחסים, לא בהכרח יש לי כוח לטפל בהן. משהו רוצה לשמור על שלום בית ונינוחות. גם רעב מבצבץ, כאילו הייתה גופי מתארגנת להאכיל יצור נוסף שיחיה בתוכי בעתיד הקרוב.
בימים שלפני הווסת, אני מרגישה כאילו משהו תקוע ומבקש לצאת ממני. הכוח בי ששמר על שלום בית וביתיות נדם, ומילים של אמת, גם אם לא נעימות, מסכימות לצאת ממני. לעיתים בליווי סערת רגשות ובכי.
ואז מתרחשת פרידה מהדם. התרוקנות. הקלה, ואט אט מתגנבת האנרגיה של החיות, הזוהר והפיתוי המבקש הפריה והתרבות. ווסת היא פרידה של הגוף מהחיים שלא ינבטו בתוכי, היא אפשור של ההתרוקנות ופינוי המקום למשהו חדש. כנשיפה המפנה מקומה לשאיפה חדשה.
על כן, ופה אני פונה לגברים, כשאתם פוגשים נשים, בוודאי אם אלה נשים אהובות איתן אתם מבלים את רוב ימיכם, אני ממליצה לשים לב לא רק האם היא מדממת או לא, אלא באיזה שלב של המחזור היא, ומה ההרגשות והתחושות שהיא פוגשת בשלב בו היא נמצאת. האם זה יותר זמן לעטיפה וביתיות או האם בימים אלה הגוף כולו רוצה להתרבות ומפוצץ באנרגיה וארוס? (בימים אלה כדאי להשתמש באמצעי מניעה אם אתם לא רוצים תינוק!)
חייתי משהו. לא? ובכן, כזה הוא הטבע החי בתוכנו. מרגש וחי. זוהי הזמנה לכולנו לפגוש את דם החיים שיוצא מאתנו ולא לקבל אותו כ"תוצר לוואי" אלא כחלק מהדבר עצמו – שהוא הטבע שהוא אני, אנחנו.
אם ניטיב כולנו, גברים ונשים, להבחין בשלבים השונים של המחזור החודשי, לא רק בימי הירח, ולא רק בעת רצון לקיום יחסי מין, אולי ניטיב להתנהל יחדיו ולהסתנכרן. שווה להבין איך עובדת המחזוריות שלנו, כי היא קיימת מידי יום בחודש ולא רק בימי הווסת.
