יוצאת משיעור פילטיס, מדליקה את הנייד ורואה את השם שלו על הצג.
לזה לא ציפיתי, לא דברנו הרבה מאד שנים.
פותחת את ההודעה, הוא כותב שאבא שלו נפטר "תודיעי בבקשה להורים שלך".
קוראת את ההודעה שוב ונהיה לי עצוב. גדלנו יחד. דלת ליד דלת. בגיל מסוים נהיינו חברים ממש טובים. הסתובבנו באותה החבורה, חלקנו אותה קבוצה בתנועה. לתקופה אפילו היינו באותה הכיתה.
אני עונה לו בוואטסאפ שכמובן אמסור להורים ושאני ממש משתתפת בצערו, כותבת שלצערי לא אוכל להגיע ללוויה אבל אבוא לשבעה ושלא ידעו צער.
בפעם הקודמת שתקשרנו בוואטסאפ אני שלחתי לו הודעה. אבא שלי סיפר לי שאבא שלו עבר אירוע מוחי. אני, שהייתי ותיקה ממנו בחודשים מעטים בליווי הורה אחרי אירוע מוחי, הרגשתי צורך להשמיע קול חברי אז כתבתי לו ש"אנחנו כאן בשבילכם אם אתם צריכים משהו". בכל זאת הוא גר כבר שנים בצפון וההורים שכנים אז שרק ידע שאם קורה משהו והוא צריך עזרה שיתקשר אלי או להורים שלי. הוא ענה שלי ש"תודה רבה ורק שתדעי שאני קורא את מה שאת כותבת. את כותבת נפלא". זה היה רגע חברי על אמת בהודעה אחת קצרה.
כשהצעתי את עזרתנו התכוונתי לכל מילה, בדיוק כמו באותו יום בצהריים לפני הרבה שנים שאמא שלו דפקה לנו על הדלת בהיסטריה. אחותו הקטנה נכנסה עם שתי הרגליים בדלת זכוכית וכולה חתכים עמוקים. נכנסנו כולנו בריצה. אבא שלי אסף אותה בידיים, עטף אותה במגבות ורץ איתה לבית חולים.
כמה ימים אחרי שקיבלתי את ההודעה שאבא שלו נפטר הגעתי לנחם אבלים. נכנסתי קודם להורים שלי להגיד שלום, לשאול אם הם מצטרפים אלי לביקור הניחומים. בדרך מהסלון של ההורים לסלון של השכנים, מרחק של עשרה צעדים, תכננתי מה אני אגיד. זה קורה לי תמיד לפני שאני נכנסת לניחום אבלים. אני מתאמנת על המשפט הנכון בטונציה המתאימה. אני מפחדת להיות נבוכה ושיצא לי מהפה משפט טפשי, כזה שלא מתאים.
פתחתי את הדלת, נכנסתי, חיפשתי אותו בעיניים, קלטתי אותו עומד בקצה הסלון, ניגשתי חיבקתי ואמרתי לו שאני משתתפת בצערו.
סרקתי את הסלון שהיה לי מוכר כל כך מפעם, וזיהיתי את הילדים שלו.
לפני הרבה שנים ראיתי את שני הילדים הגדולים שלו, הם היו ממש קטנים. אני זוכרת את הסיפור שהוא סיפר לי באותה פגישה איך הבן הגדול שלו, שהיה אז בן שלוש בערך הביך אותם בביקור אצל חבר מהצבא.
אני מסתכלת עליהם ואין לי ספק שהם הילדים שלו, הם כל כך דומים.
אני מתיישבת לידו ואנחנו מחילים לדבר. לוקח לנו עשרים שניות לדלג על פער של עשרים שנה. הבת הקטנה שלו לוקחת כיסא ומתיישבת מולנו.
"ואת, איך קוראים לך?" אני שואלת.
היא מציגה את עצמה ואני מנצלת את הזמן להסתכל עליה, כמה היא יפה.
"פעם הינו חברים ממש טובים, אבא שלך ואני" אני אומרת לה ומרגישה את הגיל ואת מרחק השנים.
"אז ספרי עליו משהו" היא מסתכלת עלי.
אני מספרת לה כמה הוא היה ילד מדהים, ואיזה חברים טובים היינו, ושכל הבנות אהבו אותו ו…
"תני לי משהו יותר עסיסי" היא מבקשת "שאחר כך נוכל לרדת עליו בבית בארוחת הערב".
איך היא דומה לו, אני חושבת לעצמי.
אנחנו ממשיכות לקשקש, אני מספרת לה שבמשך שעות למדנו יחד למבחנים, שגדלנו דלת ליד דלת מאז שהיינו קטנים. אני מספרת לה שהיה לנו מנהג קבוע, לעבור מדירה לדירה דרך המרפסת. היא מסתכלת עלי במבט מעריץ ושואלת אם זה לא היה מסוכן. אני מספרת לה שיש לי בנות בערך בגילה והיא מתעניינת על אמת ושואלת אותי מלא שאלות.
באמצע השיחה היא אומרת לו "אבא, היא מגניבה החברה שלך, יותר כיף לדבר איתה מאשר איתך".
"גם אני חושב" הוא עונה לה ומחייך.
לאט לאט הלחץ מתפוגג ובזכותה אני מתחילה להיזכר למה היינו כאלה חברים טובים.
רגע לפני שאני קמה ללכת אני אומרת לו שיבואו לבקר אותנו במושב. לא סתם אמירה מהפה לחוץ, אני באמת מתכוונת שיבואו. אני לא מאלה שמסיימים פגישה עם חבר מפעם בהזמנה לא מחייבת רק כי אין מה להגיד.
אני נפרדת ממנו, מהילדה שלו, מהאחים ומהמשפחה. יוצאת מהדלת שנכנסתי ויצאתי ממנה אלפי פעמים, לפעמים גם כמה פעמים ביום וחושבת שהלב מצליח לזכור חיבורים גם אם עברו כמעט שלושים שנה.
