חמש שנים טובות עברו על הכלכלה הישראלית. מאז המשבר של 2012 נהנתה הכלכלה הישראלית מגאות יחסית, עם נתוני צמיחה לא רעים, אבטלה נמוכה, צמיחה של השכר הממוצע. כל אלו הגיעו במקביל לאתגרים כמו אינפלציה אפסית, ריבית אפסית ושקל חזק מאוד. בתקופה האחרונה מתגברים הסימנים כי ייתכן ואנחנו לקראת סוף המחזור הכלכלי והקיפאון בדרך.
הסימנים
ברמה הגלובאלית אפשר לראות כמה סימנים המעידים על כך שאנחנו מתקרבים לסוף הגאות במחזור הכלכלי. יש שאומרים שכבר היינו צריכים להיות שם לפני שנה או שנתיים, אבל בעזרת שורה של צעדים פיסקאליים, רביות נמוכות והורדות מיסים חריפות, הצליחו לדחות את הקץ.
הסימן הראשון שכלכלנים רבים טוענים שהוא המנוע המרכזי לגאות והשפל הוא הדמוגרפיה של המדינות החזקות. שיעורי ילודה נמוכים לפני שניים ושלושה עשורים ושאר תהליכי הזדקנות של האוכלוסיה במדינות מערב אירופה וארצות הברית מייצרים את האפקט ההפוך לזה של הבייבי בום של שנות החמישים. כשהשכבה המרכזית בכלכלה גילאי 30-50 קטנה ביחס לשאר חלקי האוכלוסיה, הכלכלה נפגעת. העובדה שישראל שונה במובן הזה משאר המדינות המפותחות, שמה אותה במקום מעניין בסיפור הזה עליו נרחיב המשך.
הסימן השני נוגע להתנהגות הבורסות בעולם ובמרכז הבורסה בוול סטריט. תקופה ארוכה של עליות במדדים, הביאה איתה גם עליה במכפילי הרווח של המניות המרכזיות. את המגמה מובילות בעיקר מניות הטכנולוגיה, עם מכפילי רווח של פי חמש ויותר. העליה במכפילי הרווח מעידה על בועה, שעלולה להתפוצץ, אבל גם על מחסור עולמי בחלופות השקעה סולידיות יותר.
הסימן השלישי נוגע למחירי הנפט ושאר מחירי הסחורות בשוק הגלובאלי. מחיר חבית נפט עלה בשלוש השנים האחרונות משפל של 30$ לחבית ב-2016 לרמה של 70$ ויותר בשנה האחרונה. בחודשיים האחרונות אנחנו רואים צניחה חופשית במחירי הנפט לרמה של 54$ לחבית. אומנם מדובר בסחורה המושפעת מהרבה השפעות פוליטיות, אבל אם מדובר בהאטה בביקושים לזהב השחור, זה בדרך כלל סימן לא טוב. בנוסף לנפט גם מחירי מרבית הסחורות בשווקים העולמיים די תקועים.
הסימן הרביעי לסוף המחזור מגיע מהשווקים המתעוררים ובראשם סין. בתקופה האחרונה נראה כי דווקא השווקים שהובילו את הצמיחה העולמית של השנים האחרונות מתקררים. רמות הצמיחה האדירות בשוק הסיני ירדו גם בגלל מלחמת הסחר שמנהל ממשל טראמפ, אבל גם בגלל שייתכן וסין מיצתה חלק משמעותי מהדבקת הפער מול השווקים המערביים. סין עדיין נחשבת לכח עולה בכלכלה העולמית ולמעצמה כלכלית שמרכזת הרבה מאוד מכח הייצור בעולם, אבל קצב הצמיחה שלה עדיין עומד עומד על כ-6% בשנים האחרונות אבל הוא רחוק מצמיחה של 10% שרשמה הענקית מהמזרח בתחילת העשור.
האם אנחנו מוכנים?
אף אחד לא יודע איך ומתי יגיע סוף המחזור הכלכלי. האם זה יגיע בצורה של כניסה זוחלת למיתון עולמי או אולי בקריסה מהירה של הבורסות. השאלה המרכזית שצריכה להטריד אותנו בישראל היא איך אנחנו מגיעים לרגע הזה?
הכלכלה הישראלית מתנהגת בצורה אנומלית למה שקורה סביבה. המאפיינים היחודיים של החברה והמשק בישראל הופכים אותה למופע שונה ומעניין, שמגיב לעיתים בצורה שונה למה שקורה בעולם. הסיבה המרכזית היא הדמוגרפיה הישראלית. על אף שמדובר בכלכלה מערבית עם דימוי עצמי אירופאי, שיעורי הילודה, הגיל הממוצע והצמיחה הדמוגרפית בישראל גבוהים באופן חריג. אם אמרנו שדמוגרפיה היא המנוע המרכזי לצמיחה, הדמוגרפיה הישראלית היא היתרון המרכזי של הכלכלה הישראלית ביחס לעולם. ישראל שונה גם בתנאי הסחר שלה – כלכלת אי עם ייצוא חזק שאינו נשען על משאבי טבע אלא דווקא על ענפי ההיי טק ותעשייה ביטחונית מתקדמת.
בהרבה מידות אנחנו מגיעים לסוף המחזור במצב טוב מאוד. על אף הירידה ברבעון האחרון, הצמיחה בישראל עדיין גבוהה יחסית למקבילותיה באירופה. שוק העבודה הישראלי נמצא בתעסוקה מלאה ובשנה האחרונה נרשמה עליית שכר של כ 6% במגזר העסקי. הביקוש לעובדים בישראל גבוהה כמעט בכל מקצוע וענף. במקביל, ישראל שמרה על גרעון נמוך בשנים האחרונות והיא מציגה יחס חוב תוצר נמוך מאוד. מגמת הירידה ביחס החוב תוצר הישראלי הפוכה למגמה במרבית המדינות המפותחות. כשמדברים על החוב הישראלי כדאי לשים להבדיל בין החוב החיצוני לחוב הפנימי. ישראל נשענת על חוב חיצוני נמוך מאוד ולכן לא חשופה לסיכון של חדלות פרעון. אם אכן יגיע מיתון עולמי, לממשלת ישראל יש כרית ביטחון שתאפשר לה להגדיל מעט את הגרעון, ולספוג עליה ביחס החוב תוצר בלי שיהיו לכך השפעות קשות. מהצד השני למדיניות של הפחתת החוב האגרסיבית של השנים האחרונות יש גם מחירים. ישראל תגיע לתקופת השפל עם גרעון עמוק בהשקעה בתשתיות. רמת הכבישים, התחבורה הציבורית והאנורקסיות של מערכות החינוך,הבריאות והרווחה פוגעים בפיריון של העובד הישראלי, ומייצרים חוסר סבילות למשברים. העובדה שרשת ההגנה הסוציאלית הישראלית נשחקה, הופכת את החברה לפגיעה עוד יותר.
שתי אסכולות מרכזיות בניהול המדיניות הפיסקאלית מול מחזורי הגאות והשפל. הראשונה גורסת שיש להכין את המשק למשבר באמצעות הגדלת ההוצאה הממשלתית בתקופות גאות, כדי לאפשר חוסן חברתי ותשתיות כלכליות חזקות שישמשו מרחב ספיגה בתקופות שפל. השניה גורסת שדווקא בתקופת גאות יש להקטין את החוב והגרעון, שיאפשר מרחב תימרון פיננסי לממשלה בעת משבר. הבעיה היא שבישראל של העשורים האחרונים מעדיפים גם בתקופות שפל וגם בתקופות גאות לצמצם את חלקה של ההוצאה הציבורית בתוצר. חרדת הקודש בה נשמעת זעקת השבר על האפשרות של חריגה מינורית בגרעון השנתי מעידה אולי יותר מכל על האפשרות שהממשלה תנצל את יחס החוב תוצר הנמוך כשהמשק יזדקק לכך.
