אלימות נשים, כמו כל אסון הופך להיות כרוניקה כמו כל הכרוניקות העיתונאיות של אסונות שיצר האדם במו ידיו. פליטים, מוקשים פזורים ברחבי העולם, מלחמות. מילים כתובות שרק פוסעות ליד הרגש, לא נוגעות בו, עד שמגיעה יצירה אומנותית, מגיע סרט חודר לב ונפש כמו "משמורת" הצרפתי ומותיר אותך חסר נשימה, ולא בגלל תמונות אלימות אכזריות, כאלה אין יותר מדי עד לכמעט סיום הסרט, אלא בגלל הכרוניקה של אלימות במשפחה שיצר הבמאי הנפלא והחכם, שחקן התיאטרון הצעיר קסאבייה לגראן, שזה לו סרט הביכורים וזכה בפרס הבימוי בפסטיבל וונציה. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה בלי יותר מדי רעש ויח"צ. איזו בגרות קולנועית!

ומעל לכול, מקדיש הסרט לנושא כאוב, משמורת הילדים, נושא אנושי טעון, בו הקורבנות הם הילדים הנתונים בין הפטיש והסדן כשהורים טעונים באיבה הדדית מתחרים על נפשם של הילדים והילדים מטּלטלים בין רכילות נבזית הדדית, וכל שבוע משונעים מבית אל בית. רק הורים נעלים ששלום הילד חשוב להם יודעים לכבוש את יצריהם בענייני המשמורת.

"משמורת" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

נושא האלימות נגד נשים, מאתיים אלף נשים מוכות בישראל (מספר שאני שומע אותו למעלה מעשרים שנה!) נדחק הצידה עד כדי כך שלתדהמתי הרבה, אני הייתי האחרון בישראל לעשות סרט תעודה בנושא ב-1997 (!). סרט ששודר בערוץ 2 ונקרא "יותר טוב מהבית", בו כלאתי את עצמי שבועיים במקלט נשים מוכות בחיפה, ומאז לא נעשה סרט בנושא, אולי מישהו מערוצי הטלוויזיה יקרא את הביקורת וירים את הכפפה.

הסרט "משמורת" נפתח ומסתיים בסצנות לפנתיאון הקולנוע.

בפתיחת "משמורת" מגיעים בעל ואישה אל שופטת, יחד עם עורכות הדין שלהם (איך לא?) וכל אחד טוען למשמורת על ג'וליאן, ילד בן אחת עשרה. יש תצהיר של הילד, מנוסח היטב על ידי עורכת הדין, ובכלל הכול מנוסח כל כך טוב, במבנה משפטי לתפארת, שהשופטת המבולבלת מסכמת במשפט, שגם הוא לפנתיאון, "טוב רבותי, היות ואינני יודעת מי משקר מביניכם, אחלק בינכם את המשמורת".

הצופה, כמו השופטת, אינו יודע גם הוא למי להאמין, ונסחף אחר 'משפט שלמה' של השופטת שכן אין ראיות: האם לא התלוננה במשטרה, בדיקות המוכיחות את אלימות הבעל לא נעשות בזמן אמת, יכעסו עליי ודאי אם אומר שבמלחמה מלוכלכת זו יש גם נשים מעלילות, כמו שיש גם נשים מכות (בוודאי לא באותו מספר של גברים מכים).

"משמורת" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

תמונה מרגשת, מראה את המפגש הראשון בין האב לילד ג'וליאן (משחק יוצא מהכלל של הילד והאב, אך במיוחד של הילד, שחקן עילוי). האב אוהב את הילד, מחבק אותו בחום, אבל עד מהרה אנו מגלים שהאב הוא אדם כפייתי שהתנהגות הילד תלך על פי דרכו, יש בו אלימות כבושה, קינאה חולנית כלפי האם. הוא משתמש בילד כדי לחשוף סודות מחייה החדשים, מקום מגוריה, האם יש לה מאהב – הבמאי שוזר את האלמנטים המרכיבים את נפשותיהם של האלימים כלפי הנשים.

הילד המקסים, ששהות עם האב במסגרת הסדרי ראיה ומשמורת היא עינוי עבורו, מנסה להתנגד ללכת אל אביו, אבל אין הוא יכול להתנגד לצו בית המשפט. האב הקנאי מנסה כמו בעלים רבים לחזר אחרי אשתו, מנסה לחבק אותה, לומר לה את המילה השגורה בפי קנאים "השתנתי, אהובתי" (הם באמת מאמינים למילים הריקות, רוצה לומר הבמאי בסצנה הקולנועית החזקה). הסרט מראה מה שכולנו יודעים: בני אדם לא משתנים כל כך מהר אם בכלל, במיוחד ברגשות עזים כמו קנאה עליה אמר החכם באדם "עזה אהבה כמוות – קשה כשאול הקנאה".

"משמורת" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

העוצמה של הסרט נובעת מכך שהבמאי מנסה להבין את מניעי הבעל החש נבגד, בודד בעולם, מורעל כמו בטרגדיה שייקספירית, כמו אותלו שאינו יכול להיכנע לרגש הקנאה. הבמאי אינו שופט אותו, הוא מראה אותו וזה הרבה יותר חזק מכל הרצאה על אלימות במשפחה.

מאידך, מראה הבמאי צד נוסף בכרוניקה של אלימות במשפחה, המעשיר בתובנות, מדוע אין לאישה ראיות מוחשיות כלפי הבעל. ההסתרה. האישה, כדרך נשים רבות, מסתירה. באחת הפעמים שהבעל המנסה להחזיר את אשתו אל חיקו ומתאכזב, הוא סוטר לה, וכאשר היא נשאלת על ידי אחותה: האם היכה אותה? היא עונה בשלילה. נשים מוכות רבות מנסות לסדר עניינים בדרך טובה, ללא מעורבות אחרים, לרצות את הבעל המכה, ליטול אשמה על עצמן: אולי לא נהגתי כאישה "טובה" כלפי בעלי, לא שוכבת אתו מספיק וכו'. "אלימות נגד נשים היא מחלה" אמרה לי אישה בסרט שעשיתי לפני עשרים ושתיים שנה בנושא. "אבי היכה את אמי, בעלי היכה אותי, ובני מכה את אשתו".

"משמורת" (באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

הסצנה האחרונה בסרט היא אחת הסצנות החזקות שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, לא תצאו אדישים אני מבטיח.

הסרט הגיע אלינו באיחור של שנה וחצי לאחר הזכיות הרבות שלו בפסטיבלים, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ייתכן שהחולשה שמגלה הקולנוע הצרפתי בקומדיות עלובות שאנו רואים כאן, עושה עוול לקולנוע הצרפתי, וייתכן שאנחנו לא צופים בסרטים טובים שיש לקולנוע הזה להציע, אבל זה מה שאנחנו רואים, זה מה שמביאים לנו מפיצי הקולנוע.

החודש הוא חודש הקומדיות הצרפתיות בסינמטקים, זה מה שמגיע אלינו מהמפיצים ומכוני התרבות הצרפתיים. אין מה להשוות בין הקומדיות הצרפתיות של היום לבין הקלאסיקות הצרפתית בהם כיכבו פראננדל, בורביל ולואי דה פינס הגאונים שגם אותם אתם יכולים לראות בימים אלה בחודש הקומדיות הצרפתיות.

באשר ל"משמורת", זהו סרט המראה שקולנוע טוב לא נצרך לטריקים ולשטיקים. לכו לראות.