דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר השבוע

עולה לירושלים / דור ראשון בשמאל: אמילי מואטי נחושה להוכיח שהיא הרבה יותר מפרצוף יפה בטלוויזיה

אמילי מואטי (צילום: אורן הראל)
אמילי מואטי (צילום: אורן הראל)

יאיר לפיד פחדן בעיניה, מירי רגב ציניקנית מפלגת, אבי גבאי הוא סיפור סינדרלה שטעה כשהחליט "להתמרכז" | תכירו את מי שמתיימרת לעשות פה שמאל חדש ולא מתנחמד, ובדרך מבטיחה לפרק את המוסד לביטוח לאומי, לקחת מהעשירים ולתת לעניים

ספי קרופסקי
שי ניב
ספי קרופסקי
ראש מערכת החדשות ועורך הבריאות
צרו קשר עם המערכת:
שי ניב
עורך ראשי לשעבר
צרו קשר עם המערכת:

זו תקופה שכנראה קשה למצוא בה נחמה אם אתם חלק מהשמאל הישראלי. אפילו פרפורי הגסיסה שהשמיעה בתחילת השבוע ממשלת נתניהו התחלפו במהרה בסימנים של יציבות זמנית. היא נותרה אמנם קטנה, מכווצת ורזה מאוד, אבל גם בספסלי האופוזיציה מבינים שהממשלה הבאה תיראה דומה למדי, למעט תזוזה קלה או שתיים. במחנה הציוני קפצו בין האולפנים בשביל לצעוק בחירות עכשיו, אבל עמוק בלב ייחלו לדחיית הקץ. אבי גבאי לא ממריא, בני גנץ לא מגיע, מה שהיה פעם "ישראל מחכה לרבין" הפך ל"מחכים למשיח".

מי שבכל זאת מצליחה לנער מעט את האבק במפלגה היא אמילי מואטי, אשת התקשורת שמתמודדת על מקומה בפריימריז הקרובים. היא מתיימרת להביא איתה מודל של שמאל חדש, בועט יותר, מחובר לפריפריה ולמזרחיות, כזה שבלי להתבלבל עונד שרשרת חמסה ואומר "בעזרת השם", ובנשימה אחת מתנגד לכיבוש ומדבר שמאלנית שוטפת.  אנחנו פוגשים אותה בדירה רחבת ידיים בלב ליבה של הבוהמייניות התל-אביבית, כמה עשרות מטרים מרחבת "הבימה" במקום ששימש עד לאחרונה את שגרירות נורבגיה. היא מתגוררת שם יחד עם בנותיה ובן זוגה הנוכחי דניאל שק, לשעבר שגריר ישראל בפריס. רחוק מאוד מאותה דירת עמידר בה גדלה בשכונת אזורים בנתניה, ממנה היא טוענת שמעולם לא התנתקה.

היא מקבלת אותנו עם שקשוקה וטחינה שהכינה במטבח המעוצב שצבעה בשתי ידיה, כשלצידה יועץ פוליטי ויועץ תקשורת – רמז לעובדה שהיא מתכוננת למסע הזה בכל הרצינות. "אחת הבעיות הגדולות שלי בפוליטיקה זה שאני נוהגת להתנפל באהבה על אנשים", היא פוצחת בהסבר קצר על תקופת ההתאקלמות למעמדה החדש, "ואז מה שקורה זה שאתה צריך להיות מאופק ולחייך בנימוס".

אמילי מואטי (צילום: שי ניב)
אמילי מואטי (צילום: שי ניב)

היא הבכורה מתוך שישה אחים. בת לאליהו, עולה מתוניס, ולמונה, ילידת הארץ. היא למדה בבית ספר דתי ונשרה מהתיכון בסוף כיתה י'. לאחר מכן החלה לעבוד בעבודות מזדמנות ובתחילת העשור הקודם עברה לפריז, שם הכירה את צ'ארלי זריהן – בן זוגה הראשון ואבי שתי בנותיה. לאחר שנפרדו, מואטי חיה בדוחק כלכלי, אולם אז הכירה את בן זוגה הנוכחי. את קשיי היומיום החליפו חיים בוהמיים יותר, נוחים יותר.

המשפחה שלך שהייתה כל השנים בליכוד הצליחה להשתכנע ולזוז שמאלה?

"הם אתי כי דרכי הם הבינו שהמאבק הוא לא שמאל-ימין במובן הרדוד של המלה, אלא שהמאבק הוא בין ציונות לבין אנטי ציונות. גם כשאתה לא אומר את זה – 'אנטי-ציונות', ברור שיש קבוצות שלמות שהמטרה שלהן היא ארץ ישראל ולא מדינת ישראל, ואני חושבת שהם אתי בזה. עכשיו עם הדודים שלי, יש לי מלא, זה היה קצת יותר קשה. חלקם התפקדו אבל אחרים חברי מרכז ליכוד, וכשאתה חבר מרכז הקיום שלך – לא רק הפוליטי – נובע מזה, ולא יהיה הוגן מצדי לבקש מהם לוותר על זה".

את מכירה את הקושי הזה לשים 'אמת' בקלפי?

"זה קצת כמו שהגעת לתחרות שחייה ואתה מרגיש שאתה חלק מהמבנה הזה, של אותה תחרות ואז כורתים לך יד ואומרים לך קדימה – אז אתה מנסה לשחות ולא מצליח, אבל הנה אתה בשורה הראשונה איך זה שאתה לא שמח? אז האם תלך להצביע למי שכרת לך את היד?  העלייה של המשפחה שלי למשל, אותם לפחות שמו בנתניה. אתה חושב על אחרים – אנשים ששמו ביישובי ספר בלי כביש או גישה למרכז, או אנשים שלא היו מסוגלים אפילו לחלום על האפשרות של לסיים תיכון. כילדה קטנה התפיסה שלי היתה שעבודה זה לא חלק מהחיים שלך, שזו משבצת שנועדה להביא לחם. זו תפיסה תבוסתנית. עכשיו זה לא שאתה נולד אליה – אתה צומח לשם, לתוך הדורסנות הזו".

איך מתווכים את הרעיונות שלך למקומות האלה?

"ייצוג. כשאתה רואה אנשים שדומים לך ובאו מאותו הרקע, כשאתה רואה את הבת של הקופאית מהסופר מתמודדת בכנסת ומצליחה לפרסם ספר, ולקבל איזשהו חיבוק מהכלל ישראליות – אז אתה מבין שזה יכול לקרות גם לך. יש לי דיון עם אחי הקטן שצעיר ממני בשנה: אמרתי לו כשהוא התחיל ללמוד – אנחנו נהיה אלה שצריכים לקרוא את כל המאמרים עד הסוף, בלי קיצורי דרך. לא היה לנו ניטשה בבית. אז אם אני חוזרת לזה ברור שהדרך של החברות שלנו מירוחם והחברות שהשארתי בנתניה תהיה קשה לאין שיעור מהדרך של רווית מצהלה, אין בזה ספק בכלל. אבל היא אפשרית. ויש גם כמה מהלכים פוליטיים פשוטים שאני כחברת כנסת אעשה כדי להפוך את הדרך הזו לקלה יותר, ליותר נסבלת".

אבל אמילי לא מגיעה כעת לכנסת מנתניה, אלא מהדירה המפונפנת בשדרות רוטשילד בתל אביב, מלב הבוהמה.

"את היד הכרותה אתה לא שוכח. כשאני חוזרת לנתניה אני עדיין קוראת לה בית. החברות שם עדיין חברות שלי. אבל יש לי משהו קודר מאוד להגיד על זה – שאת זה אני רוצה לשנות. אני חושבת שהסיבה שאנחנו יושבים פה עכשיו היא בנאלית ועצובה. אני לא הייתי הילדה הכי מבריקה בכיתה, פשוט הייתי מאוד יפה. נכון שתראה בכל דלת אחורת שממנה נכנסתי את סימני הציפורניים שלי, אך בסופו של דבר זכיתי מן ההפקר במובן הזה, אנשים נוטים להתייחס יותר לאנשים יפים. כאדם למדתי הכל מהרגליים, זאת אומרת כל מה שהשכבה שיושבת כאן מכירה כגון שירה, ספרות, מוזיקה, רעיונות פוליטיים – לי זה קרה דרך הרגליים. נראה לי שעבור המשפחה שלי הייתי אכזבה במשך שנים, צ'ק שלא נפרע, אמא שלי חשבה שהיופי שלי יסייע להביא בעל עשיר, אז המון שנים הייתי חידה כזו של איך זה לא מומש? אבל היום זו בעיקר גאווה".

אולי זה נוח מדי לקפוץ לכנסת מעמדת הפרשנית? את לא חושבת שאנשים בבית ישאלו את עצמם מה עוד עשית חוץ מלדבר בטלוויזיה?

"עשיתי לא רע. אני מתביישת לפעמים לדבר על זה, כי זה כל כך חלק ממני. יש אנשים הגמוניים שגרו שנה בשכונת שפיר וזה כבר מופיע כשורה בקורות החיים שלהם. אני לא שם. אני לא מתייחסת אל החיים שלי כאדם מן השוליים, כאיזה פרויקט יח"צני, זו מלחמה ואני משתמשת בכל הכלים העומדים לרשותי. אם זה אומר לשבת בערוץ 10 אז אשב בערוץ 10 ואצא שזופה מאור הפרוג'קטורים. המטרה היא לא להופיע בטלוויזיה, אלא לדבר לכמה שיותר אנשים".

אמילי מואטי (צילום: שי ניב)
אמילי מואטי (צילום: שי ניב)

את רואה את עצמך כשמאל החדש והבועט, לא מתנחמד. מה זה אומר?

"המאבק הוא בין לוחמים לבין פקידים. יש קבוצה שלמה במחנה, לאו דווקא חברי כנסת אלא גם אינטלקטואלים ואנשי רוח, שהם בסופו של דבר פקידים, משום שלתחושתם הם עדיין ההגמוניה ולכן הם מגלים מין אצילות של מנצחים כלפי השאר, הם לא באים להילחם. ואני חושבת שאני ועוד קבוצה גדולה ויפה, למשל המשמרת הצעירה של העבודה, היא מורכבת מלוחמים. ואם אתה לוקח אותם ולוקח את הדור הממוסד יותר בשמאל, ואתה צריך לבחור עם מי לצאת למלחמה – אז אני לגמרי אצא אתם. ואם זו השאלה שלך – אני לגמרי האדם שאפשר לצאת אתו למלחמה. אני מוכנה לשלם את כל מה שיש לי כדי שלדור הבא תהיה מדינה טובה יותר. אז קטן עלי כל הדה-לגיטימציה וכל הבלבולי שכל".

מה את חושבת על ברק כהן מ"באים לבנקאים"?

סחטיין עליו. מהפכן, אמיץ, בלי הרבה טקס בישבן".

אבל הוא לא היה יכול למצוא את עצמו במפלגת העבודה.

"מה אנחנו יודעים, אולי במפלגת העבודה של עוד עשר שנים יהיה מקום לאנשים כאלה. אני לעומתו אדם בנאלי ותבניתי. יש דברים שצריך ללמוד ממנו, הוא למשל לא פוחד מכלום. לא רואה בעיניים".

ואלדד יניב הוא חלק מהלוחמים, למרות העבר שלו?

"אני מאמינה שהוא התעורר באיזשהו שלב ואכן לא אהב את מה שראה. הלוואי והיו לנו עוד מאה כאלה. אני לגמרי מאמינה לו וחושבת שבעולם מתוקן היינו רצים באותה מפלגה".

עו"ד ברק כהן. "בלי הרבה טקס בישבן" (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).
עו"ד ברק כהן. "בלי הרבה טקס בישבן" (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).

איפה את מבחינה כלכלית-חברתית?

"הכי בנאלית, סוציאל-דמוקרטית".

טוב, סוציאל-דמוקרטית זו סיסמה.

"אני בעד חברה מריטוקרטית שבה עובדת סוציאלית מרוויחה טוב, שבה מורה זה מעמד ולא ברירת מחדל".

חברה מריטוקרטית לא מיטיבה בסוף עם בעלי הכישורים והיכולות על חשבון אלה שקשה להם יותר?

"זו חברה שבה בני אדם מקודמים לפי היכולות שלהם ולא לפי שם המשפחה או המעמד שלהם. בחברה שוויונית, אנשים קמים בבוקר ושואלים מה אני מסוגל או מה אני יכול לתת, ולא רק מה אני חייב כדי לשרוד את הקיום הסיזיפי הזה. ברגע שזה יתאפשר ואדם יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, אז מי שייבחר להיות עובד סוציאלי יתוגמל בהתאם לפרמטרים של השפעה ויכולת ולא דרך פרמטרים שאנחנו מכירים – כמו מעמד וקרבה למוקדי כח".

מה היית משנה בפועל?

"הייתי מעניקה וואוצ'רים לתלמידים מרקע כלכלי חלש כדי שבתי ספר ציבוריים-יוקרתיים  יחזרו אחריהם, משום שהם יהפכו לשווים יותר כלכלית. הייתי מפרקת את המוסד לביטוח לאומי ומתחילה מאפס, אם זה בשאלת קצבת ילדים או אימהות חד-הוריות. למשל, ההסכם שלי עם בן הזוג שלי לשעבר הוא שאין מזונות, אני ויתרתי. כשחזרתי לארץ נכנסתי לביטוח לאומי ואמרתי להם – חברים אני מרוויחה 6,000 שקל ואין לי מזונות. התברר שלא היתה שום דרך שביטוח לאומי יבוא לקראתי, כי בשביל זה הייתי צריכה לקבל פחות משכר המינימום. מה הוא בעצם אומר? תישארו עניות, ואז נוצר מצב שנשים פריבילגיות מטפסות, ואלה שלא – נמחצות תחת עול הקיום".

"אותו דבר באוניברסיטאות. למה שהילדים של תשובה ישלמו שכר לימוד כמו הילדים של ברכה מהדרום? צריך לקחת את המערכת הצבאית של הקב"א שממקמת אותך בסולם סוציו-דמוגרפי, וליישם אותה באוניברסיטאות כך שאם אתה מגיע מנקודה נמוכה – יגיע לך תואר ראשון. לתת לאנשים האלה גישה לכוח שהוא לא מעמדי, שלא נולדים אליו".

את קצת מבטלת בדיפרנציאליות הזו בביטוח הלאומי ובאקדמיה את עיקרון האוניברסאליות הסוציאליסטי, לא?

"אני אומרת שאין לנו, למדינת ישראל, מספיק כסף לעקרונות אוניברסאליים – בין היתר בגלל תקציב הביטחון הגדול. לכן נדרשת 'סולידריות מעשית', שלתפיסתי המשמעות היא לקחת מהעשירים ולתת לעניים. כשיש לך זקנים שעבורם קצבת הזקנה של ביטוח לאומי היא קריטית במובן של בחירה בין להדליק תנור חימום בחורף או לרכוש תרופה, ובמקביל יש אנשים שבסכום הזה קונים בקבוק יין – אני אומרת בואו נכפיל את הקצבה לראשונים על חשבון השניים. ככה פשוט. כשהעוגה התקציבית תשתנה, כי מי יודע אולי יפרוץ שלום, נחזור להיות אוניברסליים".

הכל התחיל מציפי

הפלרטוט שלה עם החיים הפוליטיים החל כשהקימה משרד ליחסי ציבור שעסק לפחות בתחילת הדרך בתחום התרבות. היא עבדה עם אמנים שונים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, וכמה מהשמות הנוצצים כבר הסכימו לתרום לה לקמפיין. נקודת המפנה הגיעה כשציפי לבני התמודדה על ראשות "קדימה", ומואטי הצעירה סייעה לה בזירה התקשורתית. "מאוד הערכתי את לבני ובעצם דרכה התחלתי בפוליטיקה", היא מספרת. "היא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת ונתנה לעמדות שלי איזו לגיטימיות, כי לא ממש היו לי. זאת אומרת, היו לי דעות פוליטיות, אבל מאוד בנאליות: שיהיה חינוך טוב, שנחיה בשלום, שנרצה להתפרנס".

ולבני חידדה את הדברים לכדי משנה סדורה?

"את העניין המדיני, בוודאי. גדלתי באזורים בנתניה, יש 'אנחנו' ויש ערבים שנחשבו מבחינתי לאלה שהם בצד הרע של המתרס, ושצריך לסגור אתם עניין כי ישראל היא כולה שלנו. כשרבין נרצח היו לי כל מיני רפלקסיות סביב השאלה הזו – האם הדרך הנכונה היא דרך שלום או שפשוט להמשיך לקוות עד שהם לא יהיו פה, שנקום בוקר אחד וזה יהיה רק אנחנו. ציפי חידדה את זה פתאום. התחלתי להתעניין במתווה קלינטון, בוועידת אנאפוליס, במה שקורה בירושלים המזרחית".

את מרגישה שלבני פוספסה בפוליטיקה המקומית?

"היא עוד לא פוספסה. אם יש פה פספוס אז הוא שלנו, כחברה. אני חושבת שהיא עוד תפתיע, אני מאוד מקווה שזה מה שיקרה כי היא אחת הטובות שמסתובבות".

היית רוצה לראות אותה חוזרת לתפקיד של יו"ר מפלגת מרכז-שמאל גדולה?

"התכניות שלי הן להיבחר במפלגת העבודה ולהיות חברת כנסת מטעם המפלגה. אבי גבאי נבחר להיות היו"ר ואני מקווה שהוא ימשיך להנהיג אותה. לגבי ציפי כמובילת הגוש או לא, מכיוון שאנחנו מחנה כל כך חבוט, יכול להיות שראש שמורכב מקבוצת מנהיגים יכול להיטיב אתנו. גם מכיוון שהמחנה שלנו הוא מאוד אנין טעם. אתה רואה את זה בחוגי בית – יש את ההוא שקם ואומר 'יש לי בעיה להצביע למפלגת העבודה. מספר כך וכך אצלכם הוא לא אתנו באמת, הוא לא סוציאליסט, שמעתי התבטאות שלו. ואז אני אומרת לו, אם על 70% מהדברים שאותו אדם אומר אתה מסכים, אז מה הסיפור? אתה לא מתחתן אתו, הוא הולך לייצג אותך בכנסת".

ציפי לבני. "אחת הטובות שמסתובבות" (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
ציפי לבני. "אחת הטובות שמסתובבות" (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

בהמשך עבדת עם עמר בר-לב בפריימריז לראשות העבודה. מה לא עבד שם? היה לו את השם הנכון ואת העבר המהולל כמפקד סיירת מטכ"ל.

"אני לא ראיתי את הפריימריז כתבוסה של עמר בר לב, אלא יותר כניצחון של אבי גבאי. זה לא שמתפקדי מפלגת העבודה החליטו לבעוט בישן המוכר והטוב, ולהמליך עליהם מישהו חדש ומסעיר. בסופו של דבר הסיפור של אבי גבאי, הנראטיב שלו, הוא עבד מצוין. אנשים אוהבים להזדהות עם הפרא האציל, כמו בסיפור סינדרלה. יש שתי סיבות שהאנושות מספרת את סיפור סינדרלה: האחד, הנפוץ, זה להגיד הנה תראו מאיפה היא באה זאתי? מה ידעה? והנה תפסה נסיך. הפכה להיות אחת משלנו. והסיבה השנייה, הפחות פופולארית, שנועדה להרגיע את ההגמוניה – הנה, היא באה והיא כבר לא חלק מהם. אז עכשיו יש לנו אחת כזו, לא ייכנסו עוד סינדרלות. ואני חושבת שהשילוב של גבאי גם כפרא אציל וגם כסוג של סינדרלה לא סגר את הדלת, הוא פתח אותה וקורא לאנשים נוספים לבוא.

אבל הם לא באים.

"הם יבואו".

יכול להיות שעמר נחמד מדי?

"בעידן של כוכבות הוא לא כוכב, אבל הוא לגמרי יכול היה להיות למשל לוי אשכול. מי בכלל הסתכל עליו בתקופה שהיה אדם פוליטי מהיישוב? הוא מהסוג שנכנס לתוך התפקיד, לא נולד לזה, וזה מה שהיה יכול לקרות לעומר אם היה זוכה לאמון המתפקדים. הוא לא כוכב, הוא לא האדם שנכנס לחדר ונוצרת סביבו הילה או פוטנציאל לשערורייה. דעותיו ידועות. הוא אומר דברים בשקט, והשקט הזה פחות רלוונטי למערכת הפוליטית שבה אנחנו חיים".

אנחנו חיים בעידן הרבה יותר תקשורתי, את מכירה את זה היטב.

"אני לא משתגעת אחרי זה. נגיד ככה – בנסיבות אחרות שבהן אמילי גרה במשפחה הגמונית ברמת גן, ומסיימת תואר ראשון בגיל 23, ושוקלת את צעדיה בעולם הציבורי, נגיד שזה היה קורה – אז הייתי מעדיפה שיגידו לי 'אמילי בואי, מתאים לך להיות מנכ"לית משרד החינוך'. אז לא הייתי צריכה להתמודד עם רשתות חברתיות, לטוב ולרע. לא הייתי נאלצת לנהל שיח של חירשים מול גורמים בימין. במקום לנקוט באצילות של מנצחים, חלקם נוקטים בבריונות של מנצחים. כשמירי רגב אמרה מעל בימת הכנסת כמה ימים אחרי הכישלון של 2015 – 'אתם הפסדתם, תתייבשו באופוזיציה' – אתה נחרד. איפה הג'סטות של המנצחים? איפה הדבר הזה שאומר, עכשיו אני במקום אחר, אפשר לנשום ולגלות הבנה לצד השני? זה לוקח אותנו  גם לשאלה הפלסטינית. גם אז היינו יכולים לגלות אצילות לצד המפסיד, להבהיר להם שלמרות זאת הם רצויים פה. במקום זה, נוטים פה לרמוס את המפסידים".

מה את חושבת על מירי רגב ועל חוק הנאמנות בתרבות?

"אני חושבת שזה בעיקר מצביע על חולשה של חברה ולא על חוזק, כי חברה חזקה לא מסמנת בני אדם. זה חוק רע, מטומטם, לאומני ומפלג. חברה בריאה צריכה לשאת ביקורת. לא צריך לתעדף ובדרך למחוץ אחר. אתה יכול לקרוא צ'כוב ושירה ולחשוב שזהר ארגוב יוצא מן הכלל. אז היכולת הזו, הכוח המוזר הזה של רגב לסגור על עצמה מפני מידע כדי לאותת לאחרים 'הנה, אני שומרת עליכם', במקרה הטוב זה לא חכם, ובמקרה הרע זה דורסני".

יש פה מהלך ציני?

"להשתמש במאבק המזרחי כדי להיאבק בשמאל זה ציני ועלוב. אין שם תוכן".

שרת התרבות מירי רגב. "חברה חזקה לא מסמנת בני אדם" (צילום: רוי אלימה/ פלאש90)
שרת התרבות מירי רגב. "חברה חזקה לא מסמנת בני אדם" (צילום: רוי אלימה/ פלאש90)

את חושבת שהשמאל הישראלי צריך לשנות קצת פאזה ולהפסיק את הפלרטוט עם המרכז-ימין ולשתף פעולה עם המגזר הערבי?

"אין דבר כזה מרכז-ימין. לא פגשתי ליכודניק אחד שאומר דבר כזה. ואני לא חושבת שיש דבר כזה מרכז-שמאל. כל הסיפורים האלה זו פיקציה של קמפיינרים. לגבי הערבים, המצוקה היא הדדית. אני לא רואה איך רשימות לא ציוניות יכולות להיות חלק מקואליציה, אני חושבת שהם לא מבדילים בין בוז'י הרצוג לביבי נתניהו. ועד שלא יהיה הסדר עם הפלסטינים אין שום סיבה לא מבחינתנו ולא מבחינתם להיות חלק מהקואליציה. מה הם יעשו למשל בשאלות על יציאה למבצעים?".

אבל עוד הרבה קודם, לא היית רוצה לראות יותר ערבים מצטרפים ל"עבודה"?

"הלוואי, יותר ממוזמנים, אני חושבת שזה רעיון מצוין".

המפלגה עושה מספיק בשביל זה?

"יש מקום משוריין אבל גם בלי שריון – אנחנו מכירים כמה וכמה שיכולים להשתלב בנחת במפלגה. למשל לוסי אהריש, איימן סיכסאק. אני מרגישה אחות אידיאולוגית שלהם".

את חושבת שגבאי צריך להכות על חטא על ההתמרכזות? במבחן התוצאה זה לא עבד.

"אני חושבת שהאסטרטגיה הזו של קריצה לימין לא עובדת והיא לא תעבוד. הסיפור כרגע הוא ציונות מול אנטי ציונות. ברגע שיש מחנה שאומר 'אנחנו נשמור על האינטרסים של מדינת ישראל, היא תהיה יהודית ודמוקרטית, אחרי מלחמת העצמאות אלה הערכים שאנחנו רוצים להשריש בחברה הישראלית', מול קבוצה של הליכוד וצפונה שאומרת 'אין דבר כזה עם פלסטיני', ומצד שני לאזרח שני מיליון פלסטינים – זו תפיסה אנטי ציונית. זה בעצם יהפוך את ישראל לבית לכל מי שנמצא כאן,ו אם זה מה שהם רוצים, שיגידו את זה".

בכלל, איך את חשה עם אנשי 'לא פה לא שם' דוגמת לפיד, או תנועת "דרכנו" שארגנה את עצרת רבין?

"אני לא חושבת שאפשר להשליך את כללי השוק הקפיטליסטיים על שאלות של אהבה או זיכרון, אתה לא קונה אותם. אתה לא יכול להגיד 'שריינתי את הכיכר, שילמתי על ההגברה וזה שלי – אני אחליט למי שייך הזיכרון, למי מותר לזכור ולמי לא'. קובי ריכטר הוא כנראה איש עתיר זכויות, אבל השיטה הזו של לרכוש זיכרון פסולה בעיני כל שכן כשמדובר במחנה כל כך פצוע שלא הצליח להשתקם מאז רצח רבין אם זה הניסיונות הפאתטיים לצווי פיוס, כי אתה לא יכול להתפייס בלי שיש הכרה, בלי שהצד השני אומר 'שמע, טעות שלנו – היתה הסתה, הגזמנו'. עכשיו הצד השני הוא לא הציבור, לא בוחרי הימין, אלא הנהגת הימין שלא ראתה לנכון להגיד הגזמנו".

ומה לגבי לפיד?

"אני חושבת שהוא פחדן, אבל אני יכולה להבין את הפחדנות שלו. אדם שלא נאבק על כלום בחיים שלו – אין סיבה שהוא ייאבק בשבילי, אין שום סיבה שיפתח אומץ לב. אני לא סומכת על אנשים שלא ידעו פחד".

למי הצבעת בבחירות המוניציפליות בתל אביב?

"לאסף הראל. התלבטתי בינו לבין חולדאי שאני מאוד מעריכה והוא אמיץ ולוחם לדעתי, אף שעשה כמה טעויות כמו שיתוף פעולה עם החזקים בגבעת עמל. כשברירת המחדל שלך היא להיות עם החזקים, זו נקודה לרעתך. כאדם פוליטי חולדאי מייצג אותי, אבל את אסף הראל אני אוהבת אז הלכתי עם הלב. גם אם אנחנו לא חברים יום-יומיים, אני מרגישה שהוא חבר שלי ושהלב שלו נמצא במקום הנכון. רציתי לתת לו כוח".

במקביל לכניסה שלך לפוליטיקה, הוצאת גם ספר ביכורים, "סימנים כחולים". העיתוי מקרי?

"העיתוי הוא רק בעיה. כל ההשתלשלות של הספר היתה לגמרי מקרית. יש לי מחשב ישן ואני מעבירה דברים ממחשב למחשב. כשעומר בר לב אמר לי שאנחנו יוצאים לדרך, חיפשתי את הקמפיין הקודם שלנו ומצאתי את הטקסט ההוא שכתבתי. תהיתי אולי בכל זאת זו ספרות והתקשרתי לחברה שהיא עורכת ספרים ואמרתי לה שאני רוצה לשלוח לה טקסט. למרות שהיא רגילה לקבל המון הודעות כאלה, היא חזרה אלי באותו הלילה וכתבה לי שזה אחד הטקסטים הכי עצובים ובודדים שקראה. היא המליצה לי לשלוח את זה להוצאה ואמרתי לה שאני מאוד מתביישת, אז שלחתי בעילום שם. תוך יומיים קיבלתי דרכה הודעה מהמו"לית – תגידי לחברה או לחבר שאני מעוניינת להחתים ומוכנה לתת מקדמה".

מה את רוצה להיות יותר, פוליטיקאית או סופרת?

"סופרת. אבל יש לי חיי מדף ארוכים ואני אצליח להיות פוליטיקאית בזמן שהקצבתי לעצמי, לעשות מה שרציתי לעשות ולחזור לכתוב. ההלוויה שלי לא תצא מהכנסת".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!