את ארבעת החודשים האחרונים בילתה שושי נובל (64) במאהל המחאה שהקימו גמלאי המשטרה מול בית שר האוצר משה כחלון בחיפה. "זה היה קשה, היו עליות ומורדות. עזבתי בית, משפחה, ילדים ונכדים. ויתרתי על כל זמן האיכות בחופש הגדול עם הנכד שלי", סיפרה. היא עזבה הכל כדי להיאבק על מה שמגיע בדין לבן זוגה, שוטר בגמלאות, ולעוד רבבות שוטרים, סוהרים וגמלאים – תשלום תוספת שכר מקבילה לזו שקיבלו משרתי הקבע בצה"ל ב-2006, כמתחייב מהחלטת ממשלה להשוואת השכר בארגונים. בדרך, היא חוותה על בשרה שיעור קשה ועצוב בדמוקרטיה הישראלית של היום: "התחושה היתה שממש הפקירו אותנו", אמרה, "ישבנו באוהל כמעט 140 יום – אני, גיל רוטר, שמעון כהן ואנשים נוספים. במשך חודש שבתתי רעב. חשבתי שיבואו לקראתנו הרבה יותר מוקדם, ולא יתנו לנו לשבת ארבעה חודשים וחצי, בחום ובגשם, בלילות".

שושי נובל במאהל המחאה של גימלאי המשטרה בחיפה (צילום באדיבות המרואיינות)

רק ביום ראשון השבוע הסתיים (כמעט) המאבק למען כחולי המדים. אחרי תביעה משפטית שנמשכה שבע שנים ומעל שנה של הפגנות ומאהלי מחאה, אישרה הממשלה מתווה לתשלום תוספת השכר לשוטרים ולסוהרים, ולהחזר של החוב שנצבר ב-12 השנים שהתוספת לא שולמה. להחלטה קדמו ימים של חוסר ודאות האם ההחלטה אכן תעלה בישיבת הממשלה, כשברקע חשש מהקדמת הבחירות שתטרוף את הקלפים והערמת קשיים מצד משרד האוצר. לכל אלו הצטרפה מתקפה תקשורתית קשה, במסגרתה הוצגו השוטרים כ'סחטנים' שזוכים ב'שוחד בחירות' של מיליארדים מקופת המדינה, וכאשמים בקיצוץ רוחבי בתקציב המדינה שנועד לממן את תיקון העוול שנעשה להם.

"אף אחד מהכתבים של נערי האוצר לא יכול לטעון שזו 'תוספת'" היא מדגישה, "זה כסף שנגנב ונגזל מאיתנו במשך 12 שנים. הכתבים החלו לצעוק '22 מיליארד' – אפשר לחשוב שנקבל את כל זה מחר. זה מסתכם ב-800 מיליון שקל בשנה, שגם מתוכם נחזיר למדינה מסים. למה להציג אותנו כגזלנים? אזרחים שומרי חוק שנתנו את מיטב שנותיהם למשטרה, עשו למען המדינה הכל, חרפו נפשם. עבדו לפעמים גם 15-17 שעות ביום, בלי תוספת שעות נוספות."

היא גדלה בקרית אונו, והתגייסה לחיל ההנדסה הקרבית. שם, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הכירה שושי את בן זוגה, תושב חיפה, ועברה לגור איתו. היא עבדה עשרים שנה כמנהלת אירועים באולם אירועים, ובן הזוג התגייס למשטרה ושירת במז"פ במחוז חוף, כמפענח טביעות אצבעות. "הוא עבד בשעות לא שעות, חגים ושבתות. גידלתי את שני הילדים שלנו לבד", מספרת שושי, "למרבה הצער, לא פעם הוא היה צריך לצאת באמצע הלילה לאירועי רצח, פריצות וכל מה שקשור למקצוע הכל כך קשה ומאתגר הזה. אבל הוא פתר המון מקרי רצח, ובזכותו נתפסו המון פורצים. הוא היה מצטיין שלוש פעמים, וקיבל תעודות הצטיינות מהנשיא", הוסיפה בגאווה. לזוג שלושה נכדים, הקטן שבהם בן שבע, "ולמרבה השמחה, ביום הולדתו נחתם ההסכם על מתווה העלאת השכר", אמרה. בראשון האחרון קיפלו הפעילים את המאהל, וכשר האוצר כחלון הגיע לביתו, שושי וחבריה לחצו את ידו והודו לו.

מאבק השוטרים והסוהרים על ציר הזמן (גרפיקה: אידאה)

נשים בחזית

שושי היא אחת מעשרות פעילות שטח עצמאיות, בנות זוג של שוטרים וסוהרים, שהתגייסו למאבק להשבת השכר לבני זוגן. עמידתן של הנשים בחזית המאבק על התנאים של השוטרים והסוהרים נובעת ממצב ייחודי לפיו החוק אוסר על שוטרים, סוהרים ואנשי שב"ס להקים איגוד. בנוסף, נאסר עליהם להתבטא בפומבי בסוגיות ציבוריות ופוליטיות – ובכלל זה, תנאי העבודה שלהם עצמם. כפיצוי על האיסור להתאגד, נקבע בהחלטת ממשלה מ-1979 כי שכר השוטרים והסוהרים יוצמד לשכר משרתי הקבע בצה"ל – אך כשההחלטה הזו לא ממומשת, לא היה להם איגוד שיזעק ויילחם עבורן – וכאן נכנסו 'נשות השוטרים' לתמונה, לצד גימלאי המשטרה והשב"ס. הן התארגנו להפגנות, ולא היססו גם להפגין מול בתיהם של פקידי האוצר, כשפעמים רבות ילדיהן מתלווים אליהן בשל העבודה העמוסה של בני זוגן השוטרים. לעיתים מצאו עצמם אותן נשים וגימלאים בעימותים עם שוטרים פעילים, שנשלחו לשמור על הסדר או לפזר את הפגנותיהן למען אותם שוטרים.

"גיליתי שאני לא רואה בעיניים, שיש בי כוח לשנות"

טטיאנה שימרי (48) מחולון עובדת כמנהלת צהרון בבית ספר בעיר, ונשואה לקצין חקירות בדרגת סנ"צ המשרת במרחב דן. בפוסט שפרסמה השבוע בפייסבוק היא מתארת חבורת נשים שלמדו כמה כוח יש להן יחד במאבק מול גורמים רבי עוצמה. "התחלנו תמימות, עדינות, לא יודעות מול איזו מפלצת אנחנו עומדות. חשבנו שאם נבוא בטוב, נסביר את ההיגיון, כולם יבינו ונקבל את מה שמגיע לנו בלי שום בעיות. טעינו. זה היה מאבק פוליטי מלוכלך. כל הסיכויים היו נגדנו", כתבה, "בממשלה חשבו שלשוטרים אין הרבה אופציות. או 'לדפוק אותם' או 'לדפוק אותם עד העצם'. כיוון שאין להם איגוד, אז שידפקו. עד העצם. ממילא הם לא ישבתו, ולא ימחו. הם יסתמו וימשיכו הלאה. וכאן בא הטוויסט – המאבק הזה הוכיח את כוחן של הנשים, את האמונה המטורפת איתה יצאנו לדרך, והלכנו בה עד לניצחון המתוק שקרה היום בישיבת הממשלה ואישור ההסכם".

טטיאנה שמרי (שנייה מימין) בהפגנת פורום משפחות השוטרים (צילום באדיבות המרואיינת)

"זה היה מאבק, אלים, עיקש, מלא במהמורות, יותר ירידות מעליות, נדחפנו, נפצענו, קראו לנו בשמות. שוטרים, 'בשר מבשרנו' הקשיחו אתנו למען יראו וייראו, וככל שעינו אותנו, כך התעקשנו יותר, והפכנו מחוספסות יותר. זרקו עלינו ביצים? אז מה? השפריצו בזרנוקי מים? מים זה בריאות. מנכ"ל משרד ראש הממשלה גר בשטחים? שכרנו אוטובוס ונסענו. בלילה. לא ויתרנו, עלינו לכנסת, התרפסנו בפני מי שהיה צריך להתרפס והרמנו למי שהיה צריך להרים. יצאנו בלילות, עם תינוקות, עמדנו בגשם תחת בתיהם של נערי האוצר וצרחנו למגאפון שהצדק חייב להעשות".

"גיליתי שאני חיה רעה", הוסיפה טטיאנה, "גיליתי שאני לא רואה בעיניים. גיליתי שאני רודפת צדק באמת. לא דעתנית, לא וכחנית. גיליתי שיש בי את הכוח לשנות. האמנתי בדרך, האמנתי בצדקת הדרך והכי האמנתי בנשים שאיתי. חזקות, לא מוותרות, לא בוחלות בכלום. אבל באמת בכלום. לשכב על הכביש, להאזק, להידחף ולהיפצע, הם רק חלק קטן ממה שעברנו בשנתיים האחרונות מאז יצא פסק הדין בנושא ה-7.3% – העוול הגדול שנעשה לשוטרים, סוהרים, שב"כ, מוסד וגמלאיהם".

שאלנו את טטיאנה איך זה להכניס את עצמך למאבק עבור בן הזוג שאינו יכול לזעוק או להשמיע את קולו. "קודם כל, זה אבסורד", היא משיבה, "אבסורד שאני, אזרחית מן השורה, עובדת במשרה מלאה ואמא לילדים, צריכה לצאת בלילות להפגין כדי שהזכויות של בעלי לא ייפגעו….איפה נשמע דבר כזה? רוית (דיין מלצר, פעילה במאבק – נ.כ.) הייתה מגיעה עם תינוק על הידיים. אחרות באו מירושלים בחודש תשיעי".

– ואיך בני הזוג הגיבו למאבק?

"בני הזוג שלנו ברובם תמכו בפעילות, אבל לא היו שותפים לה מתוקף הנסיבות. אני יכולה לספר שיש בני זוג שספגו הערות בתחנות, והיו מפקדים שלא אהבו את זה שאנחנו מתעמתות עם שוטרים. היו כמה עימותים ממש קשים, כשהשוטרים מצד אחד מנסים לשמור על הסדר, ואנחנו מתעקשות לממש את זכותנו להפגין כחוק. בסך הכל קיבלנו גיבוי מלא מבני הזוג", אמרה.

היא סיפרה שכשהפגינו מול בתיהם של בכירי האוצר, חלק מהתלונות על כך הגיעו מצד בנות הזוג של אותם בכירים. "התגובות הקשות היו מצד נערי האוצר ובנות זוגם, שלא אהבו את נוכחותנו תחת חלונם. אחת מהן העירה לנו שגם בעלה, בכיר המשרד האוצר, לא גומר את החודש."

את הפוסט שכתבה בפייסבוק סיימה טטיאנה במסקנה אישית, אופטימית. "הלקח שלי לעצמי ובכלל הוא שאין לנו מושג מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלות עד שאנחנו נדרשות פתאום לקום וללכת. ומה שמגלים מרעיד את האדמה, שומט את הלסת. מי חשב שאני אקח מגאפון ובשעת לילה, בגשם שוטף, אעמוד מתחת לביתו של שי באב"ד מנכ"ל האוצר, ואצרח עליו שיתבייש. מה אני איזו מפגינה מתלהמת? כן! היום, כבוגרות המאבק ובסיומו, כשאני מסתכלת לאחור ונזכרת איך זלזלו בנו וכינו אותנו בזלזול, 'חתלתולות' – אני אומרת, פאק איט! שיבלעו את הכובע! לביאות אחת אחת!"

סיום חמוץ מתוק

לצד פעילות השטח פעלו גם הארגונים הקשורים בשוטרים, במישור הפוליטי, התקשורתי והציבורי כדי להביא להחזר החוב – אביגיל שררה, מנכ"לית העמותה למען השוטר והסוהר ('נשות השוטרים והסוהרים'), מספרת כי השבוע האחרון של המאבק היה מאתגר במיוחד. "כל פעילי השטח ואנחנו עבדנו קשה מאוד, והצלחנו להוביל מהלך היסטורי", סיפרה שררה ל'דבר השבוע'. שררה מגיעה ממשפחה 'משטרתית' מאוד – אביה היה שוטר במשטרת רחובות בתפקיד מומחה לעבריינות נוער, בן זוגה שירת ביחידה ללוחמה בטרור, בתה שירתה במשמר הגבול ובמשטרה הכחולה ובנה שירת במשמר הגבול. העמותה אותה היא מנהלת היא הגדולה והבולטת בייצוג ובמאבק על זכויותיהם של השוטרים והסוהרים. לצידה במטה המאבק פעלו שורה של ארגונים נוספים: איפ״א, קרנות סוהרים, איגוד הגמלאים וקרנות השוטרים.

אביגיל שררה בהפגנת נשות השוטרים והגמלאים (צילום באדיבות המרואיינות)

על אף ההישג שאינו מובן מאליו, אירועי השבוע האחרון השאירו אצל שררה טעם מתוק-חמוץ בפה. לצד שמחה גדולה על כך שלמרות האתגרים הפוליטיים המאבק נשא פרי והחלטת הממשלה התקבלה, היא אינה שלמה לגמרי עם החזרתו בפעימות, וחוששת שחלק מגמלאי המשטרה, ודווקא הצעירים שבהם שהחוב כלפיהם נפרס לאורך עשרות שנים, לא יספיקו ליהנות מכולו בחייהם. מקוממת אותה אפילו יותר דרישת האוצר ש'נשלפה' בשבועות האחרונים לפני קבלת החלטת הממשלה, המתנים את המתווה בחתימה על ויתור תביעות עתידיות של לא פחות מ-95% מהשוטרים, הסוהרים והגמלאים על המתווה על מנת שיצא לפועל. "צריך ללכת גמלאי גמלאי ולהחתים אותם על מסמך שהם מאשרים את קבלת התוספת בתנאים הללו. זה לא דבר קל. חלקם קשים לאיתור, חלקם כבר סיעודיים. נראה שנערי האוצר הכניסו את הטריק הזה בכוונה, כדי שיהיה לנו קשה. למרות שבית הדין קבע שהם לא נהגו בתום לב, וירד חזק על התנהלות המדינה, בכל זאת היה להם מאוד קשה עם זה שאנחנו נקבל את החוב כלפינו".

אביגיל שררה נואמת בהפגנת נשות השוטרים והגמלאים (צילום באדיבות המרואיינות)

אביגיל שררה נואמת בהפגנת נשות השוטרים והגמלאים (צילום באדיבות המרואיינות)

גם מהתקשורת, זו שאמורה לבקר את השלטון על עוולות ולדרוש את הצדק, שררה התאכזבה מאוד. "למדתי דבר מאוד מצער וכואב, שהעיתונים הכלכליים מזלזלים בשוטרים, מבזים אותם וגורמים שציבור אזרחי מדינת ישראל יחשוב שהתוספת הזו תגרום לגירעון כלכלי גדול במדינה, אבל מסתירים את זה שהיו צריכים לשלם לנו אותה כבר לפני 12 שנים לפי החלטת הממשלה. לא היה צריך להיות קיצוץ רוחבי אם היו משלמים לשוטרים, לסוהרים ולגמלאים בזמן. האוצר הם אלה שגררו אותנו במשך 12 שנה. אילו לא היו עושים זאת הקיצוץ לא היה נחוץ, וגם לא היה צריך את המאבק המשפטי והציבורי שעשינו, כשהשוטרים מתוסכלים ומרגישים סוג ב'".

שררה מתקוממת מהאמירה שהפעילים 'הפעילו לחצים' על הפוליטיקאים כדי שיאשרו את המתווה. "לא הפעלנו שום לחצים – זה מה שמגיע לנו על פי כל דין. אבל עבדנו קשה, זה כן. הפגנו כל יום. שלחנו הודעות". לשושי, הסבתא שהפגינה בחום ובקור מול ביתו של שר האוצר, יש הסבר פשוט לבחירה שלה לעשות זאת: "באנו לקבל את הצדק שמגיע לנו", אמרה.