דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר השבוע

משנים חיים / לא משנה מי אתם, ב'רצי הסימטה' מזמינים אתכם לרוץ יחד, ולהעז לחלום

אדיסו ויוני, רצים במועדון 'רצי הסימטה' (צילום: טיבור יגר)
אדיסו ויוני, רצים במועדון 'רצי הסימטה' (צילום: טיבור יגר)

המועדון בדרום ת"א מאמן נערות ונערים מבתים מוחלשים, שצומחים להיות רצים מקצועיים ומצטיינים בלימודים | אדיסו (16) מאתיופיה ייצג את ישראל באולימפיאדת הנוער: "זה נתן לי תחושה שאני יכול לעשות כל דבר שארצה" | יוסן (14) מאריתריאה: "מה שהכי עוזר לי זה שאני אף פעם לא לבד"

ליאור ברטל
ליאור ברטל
כתב ספורט
צרו קשר עם המערכת:

בחודש אוקטובר עלה אדיסו גואדה בן ה-16 ממועדון האתלטיקה "רצי הסמטה" לריצת הגמר ב- 3,000 מטר במהלך אולימפיאדת הנוער בבואנוס איירס. האצטדיון היה מלא באוהדים נלהבים שבאו לראות את ספורטאי דור העתיד של עולם האתלטיקה בהופעה הכי חשובה בקריירה הצעירה שלהם. אדיסו, חבר המשלחת הישראלית לאולימפיאדה, היה מהופנט מהאווירה באצטדיון. במהלך התחרות הוא נתן את אחת הריצות הטובות בקריירה וסיים במקום ה-9 בעולם.

גואדה עלה לישראל בגיל 3 עם משפחתו מאתיופיה. למרות שהחל לרוץ למרחקים ארוכים במסגרת רשמית רק לפני חמש שנים, היום הוא נחשב לאחד האתלטים הצעירים המוכשרים בארץ, ולבעל פוטנציאל גדול לייצג את ישראל בעתיד במשחקים האולימפיים.

אדיסו גואדה במכביה 2017 (צילום: טיבור יגר)
אדיסו גואדה במכביה 2017 (צילום: טיבור יגר)

השינוי הגדול בחייו של גואדה התרחש בגיל 11, לאחר שבחר גואדה להצטרף למועדון האתלטיקה המקצועני "רצי הסמטה". בראיון לדבר ראשון הוא מספר על התהליך שעבר "בגיל 11 פתחו חוג בשכונה שלי בתל אביב יפו. העובדת הסוציאלית התקשרה והציע שאני אצטרף לקבוצה. החלטתי לתת צ'אנס. ניסיתי לא הלך טוב. זה קשה, זה לא משהו שמתחברים אליו כל כך מהר. זה לא משהו קל, זה לא מתאים לכולם. ניסיתי בהתחלה וזה לא הלך לי כמו שצריך, אז לא רציתי ללכת לשם יותר. אחרי שבועיים אמרתי גם כך אני לא לומד או עושה משהו מועיל בבית. אמרתי אני ארוץ קצת, לא נורא. אם אסבול אז גג אחרי שבוע אחזור הביתה לטלוויזיה ולסרטים. כל פעם דחיתי את זה, אמרתי שאני אסיים בחודש הבא. וכל פעם דחיתי מקסימום בחודש הבא. כבר הבנתי שזה חלק ממני, במקום לרוץ פעמים בשבוע התחלתי לרוץ ארבע פעמים בשבוע ומאז אני כל יום רץ".

בפעם הראשונה שאדיסו הבין שהוא טוב בזה, היה כאשר הוא קבע בגיל 14.5 באופן פתאומי את הקריטריון לאליפות אירופה עד גיל 16 בהונגריה, "בתחרות עצמה ראיתי את האווירה המטורפת. אז הבנתי שאני חלק ממשהו גדול. בגיל 15 עשיתי שיא ישראל ב-3,000 מטר. אז הבנתי שאני בטופ, אחר כך עשיתי שיא ישראל ב-1500 מטר, אח"כ ב-2,000 מטר ועשרת אלפים כשיא לא רשמי".

לאולימפיאדה גואדה הגיע לאחר שהבטיח את מקומו במהלך אליפות אירופה נוספת שהתקיימה גם היא בהונגריה. "הייתי לפני שלושה חודשים באליפות אירופה בהונגריה. בריצת 3,000 מטר. סיימתי במקום השמיני, אז התברר שמכל מדינה ניתן לשתף רק בן אדם אחד, משני טורקים ניתן היה רק אחד מהם. אז חשבנו שסיימתי במקום 7 ולא אשתתף בתחרות (באולימפיאדה), אחרי פגרה. הודיעו לי שניים מהמתחרים החליטו לא להשתתף באולימפיאדה. אז הוקפצתי לחמשת המובילים".

כאשר אנו מתחילים לדבר על החוויה באולימפיאדת הנוער, העיניים של גואדה נוצצות. הוא מספר בהתרגשות על החוויה המיוחדת שזכה להיות חלק ממנה "התחרות הייתה ענקית, טקס הפתיחה היה מטורף. אתה מרגיש שאתה חלק ממש קטן ממשהו ממש גדול. זוהי מקפצה לעולם האמיתי. זאת חוויה לכל החיים. הרגשתי שזאת אולימפיאדה לכל דבר, האווירה הייתה כמו באולימפיאדה. פעם ראשונה שראיתי אצטדיון שהיה ממש מפוצץ. הכל היה מלא, אני רואה שורה של אנשים שמחכים לראות את התחרות. זכיתי במקום 9 כללי, שני בין האירופאים. זאת המטרה בסופו של דבר של כל ספורטאי, זה להגיע לדבר האמיתי. זה האולימפיאדה, אליפות עולם וכל זה".

להצטיין, להיות צנוע ואוהב אדם

אדיסו גואדה הוא חלק מתוך מועדון אתלטיקה ייחודי, ויוצא דופן בנוף הישראלי – "רצי הסמטה על שם יהורז כשר ז״ל" הפועל כיום בתל אביב, באור יהודה ובפתח תקווה, ונחשב למועדון מירוצי השדה הטוב בארץ. המועדון הוקם לפני שש שנים בלבד ע"י שירית כשר, לזכר אחיה יהורז כשר ז״ל. "יהורז היה צנוע, מצטיין בכל ואוהב אדם", מספרת שירית, המשמשת כעת כיושבת הראש של המועדון, "ואלו שלושת היסודות שעליו מושתתת כל פעילות העמותה וגם רצי הסמטה: מצטיינים, צנועים ואוהבי אדם"

במועדון יש כיום 80 בני נוער וצעירים, בנים ובנות, המתאמנים באתלטיקה. הם מתאמנים שלוש פעמים בשבוע אחרי הצהריים. המועדון פועל גם אחת לשבוע בחמש בתי ספר אותם הם מוזמנים לאט לאט להצטרף גם לפעילויות אחרי הצהריים. 

"רצי הסמטה" הוא הרבה מעבר למועדון אתלטיקה רגיל. הוא מקום אנושי חם ואוהב. מקום אנושי המשלב פעילות אתלטית קבוצתית עם עזרה בלימודים ויצירת תחושת מסוגלות והצלחה בחייהם של האתלטים הצעירים הגדלים מגיל צעיר במועדון. השילוב המושלם בין ספורט קבוצתי מאתגר בו ניתן בעזרת עבודה קשה להתגבר על מכשולים בלתי נתפסים, בשילוב העצמה ובניית האמונה העצמית של הילדים ובני הנוער בתחום הלימודים מיצרים שינוי חברתי אמיתי באוכלוסיות המוחלשות של ת"א. הוא נתמך, בין השאר, ע"י  בית ההשקעות אלטשולר שחם, חברת ירזין סלע, מאיר מכוניות, יקבי צרעה, עמותת פרוייקט אורנשטיין, אלטמן ועוד רבים ומאוד צנועים.

לפני כחצי שנה שכרו במועדון בית קרקע קטן בדרום תל אביב בו הם מרכזים את הפעילות הספורטיבית, הלימודית והחברתית שלהם. כל מי שנכנס בשערי הבית, חודרת אליו קרן אור קטנה שמעירה את הטוב שבאדם. זהו מקום המיטיב עם הנערים והנערות הנכנסים בשעריו ומנווט את הנפשות הצעירות לכיוונם הייחודי, לחיים טובים וערכים יותר. מקום שבו ע"י עבודה קשה והרבה שמחת חיים, נוצרים רגעים קטנים של קסם.

שירית כשר, יושבת הראש של המועדון, ורותם גנוסר מנהל המועדון סיפרו שהכל התחיל עם קבוצת כדורסל לבנות וחלום קטן. "התחלנו את הארגון הזה בנובמבר 2012, שניתן פה פעילות לאתלטיקה של נוער או נערות, שאין להם נגישות לאתלטיקה. אמרנו לעצמנו שיש פה הרבה בנים שעוסקים באתלטיקה ממוצא אתיופי ואוכלוסיות יותר מוחלשות".

"רותם הוא מחנך בבית ספר רוגוזין, וגם הקים את נבחרת הכדורסל של הבית ספר שהייתה בעיקר מורכבת מנערות שאינן בעלות אזרחות ישראלית, לאחר שלחם מול משרד החינוך הצליח לשכנע אותם לצרף את הקבוצה בשם 'THE LAIONES' לאליפות בתי הספר", אומת שירית, "אני קראתי על זה בעיתון ורציתי להעניק להם גם אתלטיקה, כי רציתי להביא בנות לאתלטיקה. בעצם הרעיון היה שאנחנו ניתן כל הכלים המקצועיים להצליח באתלטיקה".

"הרעיון עבר אבולוציה, כי ברגע שהבנו שזה עובד בצורה נהדרת כי האתלטיקה גורמת להם לא רק לרוץ כמה שיותר מהר או לקפוץ כמה שיותר רחוק, היא גם גורמת להם לשינוי באישיות שלהם. הם מפסיקים להיות שקופים, כלפי עצמם הם נהיים בעלי אישיות הרבה יותר חזקה. הלבשנו על כל זה את הפן הפדגוגי שבעצם אומר הצלחתם להיות ספורטאים, אתם מצוינים. זה לא רק האימונים, זה גם כל מה שקורה מסביב. זה תזונה, זה התנהגות, זה משמעת. זה הכל, אז בואו גם תלבישו את הלימודים על זה".

"הצוות גדל עם הקבוצה. עבדנו בהתחלה בעיקר עם גיל תיכון, הרגשנו ככל שהם גדלים שהצרכים שלהם נוספים, כמו להתקבל לצבא, כספורטאי מצטיין. או להחליט מה אתה עושה לאחר שאתה מסיים את הצבא והבנו מהר מאוד שספורט לבד הוא דבר נחמד, אבל לא הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא לתת לילדים האלו את הפן הנוסף, שזה בעצם אומר: באתלטיקה אתה לא יכול להתפרנס לאורך זמן. בארץ אתה מוצא סיפורים נוגעים ללב של משהו שהיה ספורטאי מצטיין והשתתף באולימפיאדה ובגיל 30 אין לו מה לעשות עם עצמו".

"כי לא הסבירו להם שלהיות רק ספורטאי זאת לא דרך חיים, ואז החלטנו שאנחנו בעצם נותנים להם את הכלים כדי לשבור את מעגל הכלכלי הירוד שבו הם נמצאים ואנחנו צריכים לתת להם את הכלים הנוספים שהם: השכלה. נתחיל בבגרות,פסיכומטרי, לימודים למקצוע, לימודים אקדמיים למשהו אחר, זה חלק אינטגרלי לחלוטין מהמערכת היום שאומרת אם אתה רץ הסימטה, אתה גם תלמיד".

רותם גנסור, מנהל המועדון מסביר את השינוי המחשבתי החשוב שהם עברו ב"רצי הסמטה" מלהיות מועדון אתלטיקה למועדון אתלטיקה ששם את הדגש על הלימודים ועל הענקת כלים משמעותיים להצלחה בחיים לנערים והנערות שמגיעים למועדון "זה סוג של אבולוציה, כי הלימודים היו חשובים מהתחלה. עם הזמן הבנו יותר שזה חלק מאותו דבר. מבחינתנו הילדים בגילאים 14-15, אנחנו מצפים מהם להתעסק רק בשני דברים. רק בלימודים וספורט. ומגיל 15-16 הם לא יכולים ללכת יותר לצופים לדוגמה, והם לא יכולים לעשות עוד תחומי עניין, כי אם הם יעשו מי הרבה,זה יהיה בסופו של דבר לא רציני. זאת החלטה שלהם ושל ההורים, שזה מה שהם עושים ושזה מה שהם משקיעים בו. הרבה השתנה בחצי שנה האחרונה מאז שיש לנו את המקום הזה, כי ברגע שיש לנו את המקום הזה, שהוא מקום פיזי. אז זה לא רק הקשר שלי ושל המאמן יובל עם ההורים והמורים ואם הפנימיות, אלא יש לנו את המקום הזה המקום הפיזי שבאים אליו 3 פעמים בשבוע כדי ללמוד".

"זה ספורט קשה ותובעני, מה שמחזיק פה זה הקבוצה. ובספורט יחידני בארץ ובעולם, בהרבה מקומות אין את הקבוצה. התפיסה פה היא קבוצתית, בסוף אתה מתחרה לבד והקבוצה אולי עוזרת לך. כל התפיסה היא שאתה לא לבד. אתה צריך להצליח באימונים, ביחד עם החברים שלך שצריכים להצליח באימונים והם יסחבו אחד את השני. היום אחרי האימונים יש גם את המסגרת החברתית. הנערות שגדלות לכמו שהוא היום, הן נמצאות שישה ימים בשבוע. הן לא צריכות מסגרת חברתית אחרת, זאת המטרה זה מה שרצינו להגיע. היום אנחנו מסגרת שהיא לא פנימייתית, הספורט הוא במרכז וגם הלימודים, אבל מה שטופר את הכל זה העניין שהם נהנים וחברים ונמצאים כל הזמן ביחד והופכים לחברים הכי טובים וזה אחד מסודות ההצלחה".

אדיסו גואדה הצעיר מסביר איך השילוב בין הלימודים לספורט קבוצתי פועלים ביחד במקביל לפיתוחו כספורטאי וכאדם בעל תחושת מסוגלות ויכולות גבוהות יותר, לא רק בספורט, אלא בחיים כולם. "זה נתן לי תחושה שאני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה. נגיד כשאתה מתאמן באימונים וזה לא קל, אתה מתאמן קשה. ביום הכי חם אתה רץ ממש קשה בקצב מטורף, זה נותן לך תחושה שאם עשית את זה, אתה יכול לעשות גם משהו אחר גם. אם נגיד ללמוד בבית או ללמוד למבחן שזה כמו תחרות. אם אתה רוצה להצליח בתחרות, אז אתה מתאמן ממש לפני. אז כך גם בלימודים, אם יש מבחן, אז זה כמו בתחרות. אתה לומד יותר טוב, משנן את החומר".

גנוסר מסביר את הפרופיל המיוחד של המקום והיעוד שלו כיצירת חברה סובלנית ומחוברת יותר "האוכלוסיות שלקחנו על עצמנו אלו הם אוכלוסיות מוחלשות. זאת אומרת שאת הילדות מאוכלוסיות מוחלשות אנחנו נחפש ונעשה מאמצים לחפש לאתר. זה לא אומר שהמועדון סגור בפני אתלטים אחרים ויש לנו לאורך השנים בגלל שאנחנו טובים, אז רוצים להצטרף אלינו עוד ואנחנו מקבלים. אבל לא עושים את המאמצים ולא משקיעים  כדי להביא, אז התחלנו מדרום ת"א. עברנו ליפו. היום אנחנו גם באור יהודה. היה לנו גם איזה שהוא ניסיון בבית שמש שגם המרחק קצת מקשה אלינו. אנחנו בינתיים מועדון מגוש דן, שבאים אלינו מכל הארץ. חוג של ילד של פעמיים בשבוע, עולה 3 אלפים ש"ח בשנה, מה שיותר מקצועי של חטיבת הביניים עולה 4,500 ש"ח בשנה. משפחות לא יכולות לעמוד בזה. אנחנו בעצם נותנים להם את כל התנאים להצליח הם בעצם צריכים להחזיר את המחויבות ומוטיבציות".

המועדון פועל לשילוב חברתי של אוכלוסיות מוחלשת שגרות זה לצד זה בתל אביב יפו. יהודים מהעדה האתיופית, ערבים , פליטים ומבקשי מקלט "כולם פה שווים, אנחנו רוצים שהם ישמרו על הזהות שלהם. היו פה ילדות ערביות מיפו והילדות האתיופיות ביקשו שהם יבואו עוד פעם. הן אולי גרות דלת ליד דלת ביפו ג', אבל היחסים הם יחסים של איבה, למרות שהאתיופים לא אשמים במצב של הערבים. זה גם משימות חברתיות שכאלו שגם התמזל מזלנו, זה קל יותר לחבר בין אוכלוסיות דרך ספורט. אחרי שאת מכיר את הבן אדם, מתאמן איתו וחי איתו. אז הקונפליקטים עם הבן אדם הם לא ייעלמו לגמרי, אבל הם יהיו פחות משמעותיים כאשר אתה מכיר את הבן אדם לגמרי וזה בעצם לפורר את הסטיגמות. 50% זה מהקהילה האתיופית ביפו. העלייה של העשור האחרון. העיר תל אביב-יפו אין את הניסיון בקליטת עליה כמו בערים אחרות. מצד אחד זה אתגר יותר גדול לעבוד עם עולים מבחינה תרבותית. אנחנו דורשים חברה שמסיימים תיכון או צבא שימצאו עבודות. הם צריכים גם לדעת מה זה עבודה, לחיות חיים יחסית עצמאים, אלו דברים שלא פחות חשובים ויעזרו להם בחיים. המטרה היא שיהיו עצמאים , שיצאו מפה עם חכה ולא אם דגים. זה מאוד קלישאתי, אבל זה גם נכון".

המועדון לא פועל רק כדי לקדם את בני הנוער של בעיר, הוא ממשיך ללוות את הספורטאים המצטיינים לאחר סיום הצבא, במטרה להמשיך להעניק להם כלים להצלחה בחיים האמיתיים דרך ספורט וחינוך. כדי לעמוד במטרה זאת הקימו במועדון, קבוצה של ספורטאים בוגרים. "הקמת קבוצה של בוגרים, שעכשיו זאת תהיה שנת הכנה, הם או בסוף צבא או אחרי צבא. שיש להם דד ליין עד אוקטובר הבא, חמישה חבר'ה מצטיינים שהם צריכים להיות במסגרת לימודית. זאת אומרת הכל אפשרי, לימודי מקצוע, לימודים של קורסים אחד אחרי השני, אבל חייבים לעשות עוד משהו כי זה בזבוז. אנחנו בתור אנשים מתייחסים לספורט מקצועני מאוד ברצינות. בספורט מקצועני אתה צריך להיות עם כל הראש בספורט המקצועני, אתה לא יכול לעבוד בתור עבודה שגרתית, אבל אם זאת אתה תמיד יכול ללמוד. יש לך אימון בוקר מאוד מפרך, אתה הולך אוכל ישן. יש לך עוד ארבע שעות עד אימון ערב בזמן הזה אם אתה מוצא את המסגרת המתאימה זה מה שאתה צריך לעשות כדי לקדם את עצמך".

יוסן אברהם, בת ה-14 היא חלק מקבוצת הרצות המצטיינת של "רצי הסמטה". אברהם היא דוגמה נהדרת לשילוב המיוחד של בני הנוער במסגרת המועדון. אברהם נולדה בכפר קטן באריתריאה. כאשר הייתה בת -4 אביה עזב את הכפר ו הגיע כפליט לישראל. לאחר שנה הוא ביקש מאשתו שתצטרף אליו בישראל ביחד עם יוסן בת ה-5. המשפחה של אמה ביקשה שיוסן תישאר באריתריאה, כי המסע הערוך דרך סודן וסיני לישראל, היה מסוכן מדי ילדה קטנה. אמא הייתה נחושה לאחד את המשפחה שוב כולם ביחד, סירבה ולקחה את הסיכון במסע הקשה להתאחד שוב עם בעלה בארץ זרה שונה וחדשה.

יוסן, מתאמנת במועדון 'רצי הסימטה' (צילום: טיבור יגר)
יוסן, מתאמנת במועדון 'רצי הסימטה' (צילום: טיבור יגר)

אברהם הכירה את "רצי הסמטה" עוד כשהייתה בכיתה ג', היא הגיעה לרוץ מספר פעמים, אך לאחר שהיה לה קשה מדי היא בחרה לעזוב. לפני כחצי שנה אברהם החליטה לתת לזה הזדמנות נוספת ומאז היא הפכה לאחת הרצות המצטיינות לגילה במועדון. "הגעתי לארץ בשנת 2009. בגיל 5. זה נשמע שאני יודעת פרפקט עברית, זה לא היה כל כך קל. בכיתה ו' רק התחלתי ללמוד, היינו ממש פליטים. כאשר כל הכיתה הייתה לומדת, היו מוציאים אותנו ומרשים לנו לשחק, כי לא היתה ציפייה מאיתנו. לא היינו אזרחים. תמיד נתנו לנו לעשות מה שבא לנו, ואנחנו ילדים".

אברהם מספרת על השינוי המשמעותי שהיא עברה בחצי השנה האחרונה בעזרת העיסוק בספורט והצטרפות למועדון, שינוי שהפך אותה לבוגרת ואחרית יותר על חייה. שינוי שקרה בעקבות הליווי הצמוד לו היא זוכה במסגרת החברתית והלימודית ב"רצי הסמטה" "זה כמו משפחה פה. הריצה לא רק עזרה לי לבריאות או לריצה. זה גם עזר לי להיות יותר מסודרת בלימודים, לא לוותר. זה עושה אותך יותר חזק לחיים, זה גרם להיות נערה יותר חזקה. למשל אני יותר מסודרת, אני קמה כל בוקר ב-6. מכינה לאח שלי הקטן ארוחת בוקר, אחרי הבית ספר יש אימון, אחרי אימון לחזור הביתה. אם זה לקום באמצע הלילה לעשות שיעורים. זה לא קל. מה שהכי עוזר לי, זה שאני אף פעם לא לבד. יש לי את המאמנים שלי, יש לי את החבורה שלי ואנחנו תמיד שם אחד בשביל השנייה, אנחנו אף פעם לא מתחרות אחת נגד השנייה. את יודעת שאפילו אם תפלי מהגג, יש לך מזרון שישמור עליך. כך אפילו אם אני אוציא איזה תוצאה לא טובה. אני יודעת שאני אצליח. אם אני אתאמן ויש לי שם את החברים שלי כדי להגיד לי את יכולה".

אחד ההישגים הגדולים של אברהם הצעירה הוא מתחום הלימודי. אברהם כמו נערות ונערים נוספים במועדון, זכו לעשות התקדמות אדירה בתחום הלימודי, הישגים בעלי משמעות וגאווה שוות ערך לא פחות מזכייה בטורניר ריצה גדול. "בית הסמטה ממש עוזר, אם כל העומס של האימונים שיש לנו. יש לנו גם מורים פרטים שבאים לכאן ועוזרים לנו בשיעורים. זה עוזר לי להשתפר בלימודים. בחופש הגדול היו לי כאן מורים שלמדו אותי, למדתי חומר שבכיתת מצוינות למדה אותו בשנה שלמה. בזכות זה עברתי לכיתת מצוינות".

כאשר אנו מתחילים לדבר על מטרות וחלומות לעתיד הרחוק, אברהם מתקשה לדמיין את העתיד שלה. למרות תחושת האהבה והקבלה האינסופית שעוטפת אותה ברצי הסמטה. אברהם היא פליטה במדינה בעלת שלטון שמחפש כל הזמן דרכים יצירתיות חדשות לגרש את פליטי אריתריאה חזרה למולדתם, למרות האיסור בחוק הבינלאומי "המטרה שלי היא לזכות בתחרות ולטוס עם הרצות האחרות לחוץ לארץ. אני לא מדמיינת שאני יהיה אלופת העולם. זה קשה, גם לנו זה אפילו יותר קשה, כי אנחנו פליטים. אנחנו לא יכולים לצאת, אנחנו לא אזרחים בארץ. אני כרגע מתמקדת ברגע ועכשיו.

"כאשר היה הגירוש, זה לא נגע בי כי זה לא כלל את המשפחות. אבל עדיין פחדתי, זה אומר שהדודים שלי. כל אלו שאני מכירה עוזבים. הם בסוף לא עזבו. אני גדלתי פה, נולדתי באריתריאה וכאשר הגעתי לפה זה עולם חדש, כאילו נולדתי מחדש. הכרתי חברים חדשים, שפה אחרת. חייתי בכפר, אני זוכרת המון חופש בשבילי. הייתה לנו חנות. מה שאני אוהבת אין כאן שחור או לבן, זה לא משנה גם אם אתה חדש, יתייחסו אליך כמו לכולם, יש כאן שוויון לפי מה שאני רואה, לא משנה עכשיו עם ערבי או פליט יבוא, מתייחסים אליו כמו בן אדם. יש לנו פה סודנים, אריתראים, אתיופים, לא כולם פה באותו דת, אבל כולנו בני אדם".

המועדון שנאבק להקמת ליגת מירוצי שדה

במקביל להצלחה החברתית והספורטיבית של המועדון, הצליח המועדון הצעיר להקים ליגת ספורטיבית חדשה בישראל. לאחר שלוש שנים של מאבקים השנה תוקם לראשונה בישראל ליגה למירוצי שדה"אנו נלחמים כבר 3 שנים על הקמת ליגה למירוצי שדה, כי כבר זהו ספורט קבוצתי, כי ארבע שלושה ראשונים זוכים לניקוד." כשר,מסבירה את חשיבות החברתית מאחורי הקמת הליגה "לנו זה חשוב באופן ספציפי בפן החברתי כי באתלטיקה זאת התחרות היחידה שבא הקבוצה מנצחת. לכן אנחנו נלחמים על זה שזה גם יקום בארץ, לכן גם חשוב לנו הנסיעה לפורטוגל. אנחנו נוסעים כמועדון לייצג את ישראל באליפות אירופה למועדונים. זה חשוב לנו כי זה חברתי, כי הם חוזרים מי שם אחרים.

"הליגה שהצלחנו להקים, מועדונים מתחרים כנגד מועדונים במשך שלוש פעמים. 3 נבחרות שמתחרות אחד נגד השנייה. יש לנו חולצות מיוחדות שהרצים צריכים ללבוש בתחרות, כי הזהות הוא רץ הסמטה ולא רק הרץ הספציפי. יש כוח נורא גדול באתלטיקה, למרות שזה נחשב לספורט אינדיבידואלי להיות ספורט קבוצתי לחלוטין. אתה מסתכל אל המועדונים האחרים בארץ, אין אף אחד עם תפיסה חברתית כזה חזקה".

מאז שהוקם המועדון החברתי, הוא זוכה להצלחה בלתי נגמרת בתחרויות מירוצי השדה. גינוסר מספר על ההצלחה המתמשכת בארץ ובעולם ומסמן את היעדים הבאים של המועדון "התחלנו מבית ספר ביאליק רוגוזין שהגיעו למקום ה-5 לבתי ספר באליפות עולם. שנה אח"כ נבחרת בנות של הבית ספר העפילה לאליפות העולם בסין. מ-2015 בכל אליפות אירופה לקדטים או לנוער יש לנו בין 2-3 נציגים. היו גם פעמים שספורטאים שלנו עשו קריטריון, אך לא יכלו להשתתף כי הם ללא אזרחות ישראלית. מבחינה קבוצתית בשנים 2016 ו-2017 יצאנו כאלופי ישראל לאליפות אירופה למועדונים במירוצי שדה. שנה שעברה בנוער היינו מקום רביעי באירופה. בנוער אנו רוצים להגיע לפודיום השנה. בבוגרים הישג השיא הוא מקום שישי,היינו המועדון הכי צעיר עם טווח גילאים גיל 21-23".

"מבחינה הישגית, השלב הבא שלנו הוא לנסות להבין מה אנחנו רוצים בטוקיו. מצד אחד יש את המרתון, האם אנחנו מושכים את החבר'ה הצעירים להתנסות במרתון, כדי שיגיעו לקריטריון האולימפי? או שאנחנו מחכים איתם עם זה, כי הקריטריון לריצות בין 1,500 ל-10,000 הוא גבוהה יותר משיא ישראל. זה לא משהו שעוד שנתיים החברה שלנו יהיו שם. להמשיך שיכירו אותנו באירופה, שכל שנה ניקח אליפות ישראל. נגיע ונהיה בין המועדונים הכי נחשבים. שיראו אותנו על הפודיום ויבינו שאנחנו מועדון חזק באירופה. בנוסף יש לנו קבוצה בגודל ובאיכות של בנות בגיל 13-15 שלא היה בארץ. 15 ילדות מתאמנות קבועה בין 3 ל-6 פעמים בשבוע והיא קבוצה מאוד חזקה שאנחנו מקווים שתמשיך ותתחרה גם בחו"ל".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!