אתמול לפני 185 שנים הסתיים באקורד צורם ניסיון שיתופי – קטן אמנם בגודלו, משמעותי ומשפיע. למעשה ניתן לומר שהשפעתו הגיעה אל התנועה הקואופרטיבית בעולם כולו. רק שנתיים ימים התקיימה הקומונה ברלהיין, אירלנד, אך ייתכן שניתן לתאר אותה, כפי שתאר בעבר בובר את התנועה הקיבוצית בארץ ישראל, כ'אי-כישלון למופת'. אפילו חוזה מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל, שאב ממנה השראה לחזונו.

בין ה-7 בנובמבר 1881 ל-23 בנובמבר 1883, לאורך שנתיים, כמה עשרות חקלאים הוכיחו שדווקא באופן ניהול שטוח, שותפות בנכסים, חיי קהילה וערבות הדדית ניתן ליצור משק משופר ורווחי ולשחרר את היחיד מחרדה לעתידו.

את סיפור הקמתה הייחודי אביא מפיו של דוד ליטבק, גיבור ספרו של הרצל 'אלטנוילנד'. ליטבק הצעיר עורך סיור לשני ידידיו אשר הגיעו אך לאחרונה ל'חברה החדשה' היהודית בארץ ישראל, ומגיע לכפר הקואופרטיבי המכונה פשוט בשם 'כפר-חדש'. וכך הוא מספר על מקורות ההשראה לכפר (מובא בתרגום מרים קראוס, הוצאת בבל 2007):

"באותם ימים אירלנד היתה ארץ ענייה. תושביה האומללים, שחכרו אדמות, הפכו חסרי-כל. חלקם אפילו נאלצו לגנוב למחייתם. היה שם בעל אחוזה אחד בשם ונדלויר. האיכרים באחוזות שלו היו קצרי רוח במיוחד… מר ונדלויר העסיק משגיח שהעובדים שנאו בגלל רודנותו. מרוב ייאוש הם רצחו אותו. כיצד ונדלויר הגיב? הוא עשה מעשה גדול. במקום להעניש אותם ביד קשה, עלה בדעתו רעיון על-אנושי ממש: הוא החליט להיטיב עמם. הוא קרא לגברים המרדנים, אירגן אותם באגודת עובדים והחכיר לאותה אגודה את אחוזתו רהלינה. מטרת האגודה היתה לנצל את ההון המשותף, להעניק לחבריה תמיכה הדדית, לשפר את איכות חייהם ולתת חינוך טוב לילדיהם".

על אף התיאור האידיאליסטי שנתן הרצל מפי ליטבק, ונדלויר עצמו בהחלט התכוון להרוויח גם מהיוזמה – זאת על אף שאין חולק שהיא היטיבה מאוד עם מצבם של איכריו. במושגים של היום ניתן אולי לכנות זאת 'עסק חברתי', ששיקולים חברתיים נמזגים לתוך התנהלותו העסקית. החוזה אשר נחתם בין ונדלויר לחברי הקומונה, הבטיח לו הכנסות נאות של כ-900 לירות שטרלינג לשנה, ונקבע כי החברים ירכשו מידיו את הקרקע לכשיצברו לשם כך די הון – התחייבות שלא נתקיימה לבסוף. על כך בהמשך.

הרעיון להקמת הקומונה עלה במוחו של ג'ון סקוט ונדלויר, לאחר ששמע בדבלין שורת הרצאות מפיו של האוטופיסט והרפורמטור הולשי רוברט אוון. לניהול הפרוייקט, הזמין את תלמידו של אוון, הסוציאליסט ואיש הקואופרציה אדוורד תומס קרייג ממנצ'סטר. לצורך הניסוי, נבחרו 28 גברים ו-12 נשים, מתוכם 7 זוגות נשואים, ו-12 ילדים שהיו כולם מהעניים ביותר באחוזתו של ונדלויר. ההיגיון מאחורי בחירה זו היה שבמידה והעסק לא יצלח, לא יוכלו האיכרים לטעון כלפיו כי הרע את מצבם באיזה שהוא אופן.

היה זה קרייג שניסח את התקנון הראשוני של החבורה, אשר כלל בין היתר איסור על שתייה, עישון והימורים. באסיפה הראשונה, הצביעו החברים על התקנון, וגם עמדו בעצמם להצבעה על ידי הכלל, כל איש ואישה, על פי סדר אלף-ביתי. קרייג הזר, הפרוטסטנטי דובר האנגלית בין הקתולים דוברי האירית, התעקש לעמוד אף הוא להצבעה על מנת לרכוש את אמונם ואת כבודם – ואכן, משעה שבחרו בו, חש כלפיהם אחריות כבדה.

מדי חצי שנה ערכה הקומונה אסיפה כללית, ובה הצביעו, גברים ונשים כאחד, על קבלתם של חברים חדשים, וכן על מינוי מועצה בת תשעה חברים אשר היתה אמונה על ניהולה השותף של החווה. מנהלי עבודה לא היו, אך ונדלויר כנשיא היה משוריין במועצה דרך קבע, ואף היה בעל זכות וטו על החלטותיה – עם זאת, העדיף על פי רוב לייעץ בלבד ולא להצביע.

גברים השתכרו כ-8 פני ליום עבודה, ונשים 5 פני בלבד. "מדי יום נרשמה העבודה על גיליון מיוחד שהיה חשוף לעין כל במהלך השבוע העוקב" תיאר לימים קרייג את אורחות החיים בקומונה. "החברים יכלו לעבוד או שלא לעבוד על פי שיקול דעתם: אם אין עבודה – אין תיעוד, ולכן – אין שכר. למעשה היה ההסדר מועיל. לא היו בטלנים".

השכר ניתן ב'תווי עבודה' מודפסים, במקום בכסף רשמי. ניתן היה לקנות עימם רק במכולת הקואופרטיבית של הקומונה. רק במידת הצורך, יכלו החברים לפנות לגזבר על מנת להמיר תווים במטבעות על מנת לרכוש מצרכים בחוץ. אולם על פי רוב, לא היה בכך צורך, שכן המכולת המשותפת סיפקה את מרבית המוצרים במחירים שהיו זולים ממחירם בשוק החיצוני. הארוחות בושלו על פי רוב במשותף, והתבססו בעיקרן על תפריט של תפוחי אדמה וחלב. היו אלה חיים צנועים, אך בטוחים. "יתרון שיטת תווי העבודה התבטא במהרה בהצלת החברים" הוסיף קרייג. "לא היה להם חשש לתעסוקתם, לשכרם או למחיר צרכיהם. כל אחד יכול היה לקחת מזון צמחוני כמה שרק רצה. ההוצאות של הילדים, למזון או לחינוך, סופקו מתוך הקרן המשותפת מגיל ינקות". החברים הפרישו משכרם גם לטובת קופת-מחלה משותפת, והתחייבו גם לדאוג זה לילדיו של זה במידה וימותו חלילה.

"הם עבדו בחשק רב ובידיעה שהם עובדים למען עצמם. הם התמלאו כוחות אדירים.. תוך שנתיים בלבד פרחה רהלינה בצורה נפלאה. הדירות והרהיטים, האוכל, הבגדים, הבריאות, איכות החיים וחינוך הילדים העידו על רווחתם של האיכרים". ממשיך ליטבק של הרצל לתאר את הקומונה בהתלהבות.

בניגוד למקומות אחרים באירלנד, בהם התקוממו האיכרים ואף שברו מכונות חקלאיות ש'התחרו' בהן ושחקו את שכרם, שותפותם של חברי רלהיין בנכסים ורווחים הביאה אותם לחפש דווקא את השיפורים הטכנולוגיים שיאפשרו להם לעבוד פחות, ולהפיק יותר תוצרת.

"אנשים שמחים אלו קיבלו את פני המכונה חוסכת-העבודה כאילו הייתה חברתם הטובה ביותר, עם מוזיקה וצבעים…" תיאר מבקר בקומונה את חג הבאת מכונת-החריש החדשה אל המשק. "המכונה הומצאה על ידי אדון מאן מקלסו, סקוטלנד. המכונאי שהועסק על ידי רלהיין נשלח לסקוטלנד על מנת להשגיח על תהליך העבודה וללוות את המכונה ליעודה. לחברים לא היה חשש". היתה זו מכונת-החריש הראשונה באירלנד כולה.

למרות המגמה החיובית, הסיפור של ליטבק מספר את הסוף הפחות זוהר של ההתנסות השיתופית המהפכנית הזו. "ההכנסות לאחר ניכוי דמי החכירה עלו, וקרוב לוודאי שחברי האגודה של רהלינה היו נהפכים תוך שנים מעטות לבעליה של האחוזה, אלמלא נטש מר ונדלויר את מפעלו. ונדלויר איבד את הונו בהימורים בדבלין וברח לאמריקה. נושיו מכרו את רהלינה, חברי האגודה גורשו מהאחוזה והאי-של-אושר הזה שקע שוב בים של עוני מנוון". הקומונה הסתיימה לא בשל סיבות פנימיות אלא בשל כישלון של בעל הון בהימורים.

ליטבק מסכם את סיפורה של רלהיין באופן שמצליח להראות איך זרע של רעיון שנטמן בקרקע מציאות אחת יכול להצמיח הרבה יבולים אחרים, בקרקעות רבות ושונות. "אבל הלקח של רהלינה לא נשכח. הוא נשמר בכתבי החוקרים, וכאשר החזרנו את בני העם היהודי אל אדמת פלשתינה האהובה ייסדנו בה אלפי רהלינות". חשוב לזכור שאת הדברים הללו כתב הרצל כשבעים שנה לאחר פירוק רלהיין, וכשמונה שנים טרם הקמת דגניה, הקבוצה הראשונה, זו אשר בישרה את הקמת התנועות הקיבוציות והמושבית (בארץ ישראל פעלו כבר אנשי תנועת ביל"ו אשר ביקשו לייסד מושבת-מופת על יסוד תקנון חלוצי לעזרה הדדית).

גם בתנועה הסוציאליסטית סיפורה של רלהיין, אשר תועד על ידי קרייג בדו"ח מפורט ועב כרס, הצית חלומות בליבם של רבים. היא מוזכרת בכתביהם של אנשי 'ההליכה אל העם', הנארודניקים הרוסים. קרל קאוטסקי הצ'כי, ופרנץ אופנהיימר איש הקואופרציה היהודי-גרמני שאף הניח את היסודות לקואופרציה במרחביה שבעמק יזרעאל, התייחסו אליה אף הם.

הסיפורים שנותרו מרלהיין מגיעים כולם מרשומותיהם של ונדלויר, קרייג, ומבקרים עשירים נוספים באחוזה. לא נותרו עדויות של 'החברים מן השורה', שיוכלו לספר עד כמה היו הם מרוצים מההסדרים החברתיים הכה ייחודיים לתקופתם. עם זאת, העובדה שהקומונה צמחה בתוך שנתיים מ-52 חברים ל-81, עם עשרות אנשים נוספים המבקשים להצטרף לשורותיה, מעידה על כוח המשיכה הייחודי שהיה לה בשעתה.

קשה לשער מה היה קורה אילו היה ונדלויר דבק באותם העקרונות אשר הופיעו בתקנון האגודה שהיה שותף לניסוחו, אשר אסרו על הימורים – ואילו לא היתה נאלצת הקומונה להתפרק בפתאומיות. האם הייתה שורדת את רעב תפוחי האדמה הגדול אשר הבריטים יצרו באירלנד רק 15 שנים לאחר מכן, רעב שהביא למותם של כמיליון אירים ולהגירתם של מיליון וחצי נוספים למדינות אחרות? כנראה שלעולם לא נדע.

על פי הסיפורים, סיים ונדלויר את חייו בתור נהג קטר בארצות הברית. קרייג סיים את הפרשה בתחושת מרירות אשר נותרה בו גם עשרות שנים לאחר מכן. הוא חש אחריות אישית כלפי חברי הקומונה שנותרו, עם התפרקותה, לחסרי כל. שכרם ששולם ב'תווי עבודה' הרי הפך לחסר ערך כלכלי, ולכן הוא שילם לחברי הקומונה את שווי תווי העבודה שברשותם בכסף אמיתי, בערך מצטבר של 25 לירות שטרלינג, וזאת על חשבונו האישי. לאחר מכן שב לאנגליה על מנת להמשיך ולפעול בתנועה הקואופרטיבית.

חברי הקומונה: האלמנה מרפי, וויליאם ורוולי, ג'ון הוגן, ג'יימס הסטלינג, מיכאל מק'נמרה, ט. קרמודי, ט. אנרייט ואחרים ששמם לא הוזכר גם ברשומות, התפזרו להם איש איש לדרכו. אבל בהיסטוריה במתעדת את הניסיונות ליצור עולם מתוקן יותר, הניסיון של גיבורים עלומים אלו לא יישכח. כפי שאמר ליטבק: "מי שמתעניין או מרגיש אסיר תודה אולי ישאל מי היו החלוצים האלה, שסללו את הדרך המופלאה הזאת לאנושות כולה".